אזור קריית אריה בפתח תקווה הוא הנקודה הכי קרובה לתל אביב על המפה - יותר משרדים, פחות בתי מלאכה קלאסיים, פחות עבודת כפיים, יותר עובדים עם הראש, עדיין כולם רעבים. טעם של פעם נפתח כשעוד היו פה יותר בתי מלאכה, אבל כמו השם שלו - המקום נשאר עם אותו מטבח קלאסי ומעולה של דלפק דרכים. בלי הרבה התחכמויות ועם מחירון לא ברור. הכול נמצא מול העיניים, רוצו על הפס לפי התיאבון. אלו בדיוק המקומות שעליהם אף פעם לא אפסיק לכתוב ולהלל. חכו - זה רק משתפר עם המחיר.
בטעם של פעם נכנסים ישר לתוך החיוך של שלומי. זו אולי לא הסיבה לאכול שם, אבל אנחנו במהלך מלחמה לא קצרה, גם ככה הכול לפעמים מרגיש על הפנים, לפעמים צריך חיוך. ישר עלה לי המצב רוח, ואם אני צריך יחס טוב, אז כנראה גם כולם.
עוד אוכל רחוב:
תוך כדי שאני נכנס למקום, כבר קפצה לי הנסיעה הבאה. היו לי ארבע דקות מלאות להחליט מה להזמין והתמקדתי במשימה. הסלטים עמדו בערימות יפות ורק הרימו לי את התאבון עוד יותר, אבל הרעב הכריע: יופי הצידה, תמלא את הבגט מהר בשקשוקה.
השקשוקה הייתה במצב צבירה של אדים בלי סוף, שקשוקה של על הבוקר. שלומי התחיל להכין את הבגט - המון שקשוקה רותחת - אני הוספתי קצת סלט כרוב, והכול מוכן. נגסתי כמה נגיסות, השקשוקה קצת מתקתקה אבל מתובלת בדיוק, כמו שאני אוהב. בלי יותר מדי תבלינים. מי שרוצה מלח - תוסיפו לבד. גם שלומי אומר.
אחרי כמה נגיסות גדולות יותר חזרתי להיות נהג מונית. נסעתי חצי רחוב הלאה ואספתי את הלקוח, שנכנס וישר הכריז: "שקשוקה!". הסכמתי איתו, אבל השקשוקה היא רק שלי. אין בחיים ניצחונות גדולים, רק ניצחונות קטנים מאוד. סיימתי את הנסיעה, עצרתי את המונית איפה שלא חוטפים דו"ח אפילו במקרה, וסיימתי לאכול ארוחת בוקר מעולה. חשבתי שאצליח להתאפק עד הצהריים. אז חשבתי.
