בקיץ 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, עזב היינן יובל מצליח את היישוב נצר חזני בצפון גוש קטיף, סמוך למחנה הפליטים של חאן יונס ודיר אל בלח. מצליח ומשפחתו עלו לאוטובוס והגיעו לקצה השני של הארץ – למושב אבני איתן בגולן. מבית מרווח בשטח של 300 מ"ר הם עברו לחדר באכסניית נוער ביישוב חיספין בדרום רמת הגולן – שש נפשות בחדר אחד קטן. משפחת מצליח התגוררה בחדר הקטן באכסניה במשך שנה, עד שהחליטה להישאר בדרום רמת הגולן, ויחד עם עוד 16 משפחות מפונות גוש קטיף בנו בית קבע באבני איתן. שלוש שנים אחרי כך הם הקימו ליד הבית שלושה צימרים משפחתיים ויקב שזכה לשם "דומיין סרור". את הכרמים הנמצאים בסמוך, הם שתלו עם הבנייה של המקום, והבציר הראשון התרחש בדיוק לפני עשור.
מושב אבני איתן שוכן על גבול סוריה, אבל גם לבנון די קרובה. עכשיו, חמישה חודשים אל תוך המלחמה, כשאזרחים עקורים מבתיהם וטילים מכוונים ליישובי הצפון, מצליח (50) חי מחדש את טראומת הפינוי ההיא, לפני 20 שנה. על אף האזעקות התכופות הוא ממשיך לתפעל את היקב ומצהיר: לעולם לא נתפנה שוב מהבית.
"כל כמה ימים יש אצלנו אזעקה, זה לא נעים", משתף מצליח. "אנחנו נמצאים קילומטר אחד מהגבול עם סוריה, וחוטפים טילים גם מסוריה וגם מלבנון. אנחנו בדרום רמת הגולן אז לא פינו אותנו, אבל גם אם יפנו, אני נשאר פה. בשום מחיר אני לא מוכן לעזוב את הבית. לא אני, לא אשתי ולא הילדים. זה לא באופציות שלנו בכלל. יש לי שישה ילדים, שניים נשארו בבית, והשאר בצבא או בלימודים".
אתם לא חוששים מהסלמה? אתם קרובים מאוד לגבול.
"יש כאן כיתת כוננות גדולה, ואם מחר מתחילה מלחמה, אז עוברים לקיבוץ בטוח שנמצא לא רחוק מפה. אסור לנו לעבוד בתיירות ולשטחים החקלאיים אנחנו נכנסים רק עם ליווי צבאי. הכרמים שלנו במרחק של 800 מטר מהגבול עם סוריה. הם יורים פצמ"רים ומציקים לנו בעדינות. לפעמים גם יש חדירות של כלי טיס לא מאוישים. בגוש קטיף חטפנו כל יום פצמ"רים אז זה כבר לא מרגש אותי. 30 שנה גרתי בנצר חזני, הגעתי לשם עם הוריי בגיל שנה, וכשנאלצנו לעזוב הייתי בן 33. עכשיו זה חוזר אליי כמו בומרנג".
5 צפייה בגלריה
''לשטחים החקלאיים אנחנו נכנסים רק עם ליווי צבאי''. יקב דומיין סרור
(צילום: אמונה מצליח)
טראומת הפינוי נוכחת עכשיו יותר מתמיד?
"אחרי הפינוי מגוש קטיף הייתה לי התלבטות קשה אם לעזוב את הארץ. אחרי שתרמתי את כל כולי למדינה ולצבא, הרגשתי שזורקים אותי כמו שק תפוחי אדמה לאוטובוס, ומורידים אותי בצד השני של המדינה. היינו אז בדיוק כמו המפונים היום. חמש שנים לקח לנו לקבל פיצויים, לא היה לנו איך להתקיים, זה היה סיוט. כל התקופה הזאת מחזירה אותי אחורה. לפני שבועיים ביקרתי חברים מקריית שמונה שפונו למלונות, והם אמרו שאף אחד לא יכול להבין אותם, אבל אני כן. הם נמצאים שם חמישה חודשים, אנחנו היינו שנה".
אז מה גרם לך בסוף להישאר בארץ?
"כאב לי שזה מה שקורה, אבל אחרי שנטעתי את הכרמים התחברתי בחזרה לאדמה. אמרתי לעצמי שממשלות יכולות להתחלף אבל את מדינת ישראל אי אפשר להחליף. מאז 7 באוקטובר הייתי רוב הזמן בין עזה לבין גבול הצפון יחד עם האחים שלי והאחיינים. כל האחים שלי מסיירת גולני וכולם היו במילואים, גם אני. היה רגע שבו זמנית היינו 15 בני משפחה יחד בעזה. שישה עדיין שם, יש כאלה גם בסדיר. אני השתחררתי לפני פחות מחודש".
אין תאילנדים, יש עבודה עברית
בגוש קטיף מצליח עבד יחד עם אבא שלו כחקלאי, וגידל שם ירקות – חסה, פטרוזיליה, מלפפון ועגבניות. "היה לנו משק גדול", הוא מספר.
איך מעגבניות וחסה הגעת לענבים ויין?
"כשהיינו מפונים באכסניה החלטתי שאני עושה רק מה שאני אוהב, ויקב היה החלום שלי, רציתי לדעת לעשות יין. שתלנו את הענבים בשנת 2010 וחיכינו. הבציר הראשון שלנו היה ב-2013. המשפחה שלי הגיעה מצרפת, ותמיד היה לנו בקבוק יין על השיש. כל ארוחה שתינו חצי כוס יין, ככה זה היה מגיל אפס. בהתחלה לא חיפשנו לעשות ביזנס. זה היה תחביב".
את היקב מצליח הקים בעזרת בני משפחה שעלו לארץ מצרפת ועזרו לו לממן את החלום. הוא נקרא על שמו של אחד מבני המשפחה, קלוד סרור. בשנה האחרונה כל השותפים עזבו, והיום היקב בבעלותו המלאה של מצליח. עם השותפים הוא נשאר ביחסים מעולים, ועד היום הם נהנים מהיין.
מצליח הוא הכורם, היינן, הבעלים והמייסד של דומיין סרור. איתו עובדים עוד שני אנשים, שעושים הכול: עבודות מזכירות, עבודה בכרמים וגם משלוחים.
היקב התחיל עם 18,000 בקבוקים בשנה, וכיום הוא מייצר 38,000 בקבוקים, ועוד "פרייבט לייבל" לאנשים שמעוניינים בבקבוק יין שממותג על שמם. בתחילת הדרך הם מכרו הרבה לחו"ל – צרפת, שווייץ, איטליה, ארה"ב – ובשנים האחרונות התחילו למכור גם קצת למסעדות.
איך הביזנס בימי מלחמה?
"מרכז המבקרים שלנו סגור בהוראת הצבא, אסור לפתוח אותו. לפני המלחמה היינו מארחים עשרות אנשים ביום, קבוצות וזוגות. רוב המכירה הייתה במרכז מבקרים. היינות שלנו לא זולים. היין שלנו הוא ישראלי במבטא צרפתי, מגישים אותו בביזנס באל-על ובמקומות נחשבים בפריז. בתקופת הקורונה השיווק לחו"ל הפך להיות קשה, אז מכרתי יותר בארץ. היום יש לי כמה מאות של לקוחות פרטיים שקונים יין, ואת כל השאר משווקת חברת אגתד. לאחרונה נכנסתי גם לרשתות גדולות. יש לי מזל שעשיתי איתם הסכם שיווק לפני שנה, כי לבד היום לא הייתי מצליח. הבנקים לא עוזרים אבל המשווק עזר מאוד. עכשיו גם נהיה קשה למכור בארץ בעקבות המלחמה. בקורונה לאנשים לא הייתה בעיה של כסף. הם היו תקועים בבית וצרכו כמויות גדולות של יין. היו מכירות גדולות ולקוחות פרטיים קנו באטרף כאילו אין מחר. עכשיו לאנשים אין כסף והם קונים יינות זולים".
ובכרם אתם עובדים רגיל?
"אנחנו מנסים לעבוד רגיל. לשטחים החקלאיים מסובך להיכנס, כל התאילנדים חזרו לתאילנד, אין עובדים זרים ואנחנו עובדים לבד, עבודה עברית. זאת עבודה פיזית במשך רוב היום, וזה לא פשוט. אבל אני מאמין שאחרי כל ירידה יש עלייה, ועוד מעט נעלה בחזרה. זה המוטו שלי בחיים. הצלחנו לגמור את כל החסכונות שלנו בחמישה חודשים של המלחמה ורק עכשיו קיבלנו את הפיצוי על אוקטובר. אין לנו את אותן הכנסות שהיו, אבל עדיין אפשר להתקיים. פעם אנחנו מצליחים לסגור את החודש, ופעם לא".
פוליטיקה אאוט, יין אין
בדומיין סרור מייצרים יינות לבנים ואדומים: היין הפופולרי ביקב הוא יין לבן מבלנד של שנין בלאן, ויונינה ורוסאן. חוץ ממנו יש גם רוזה שעשוי בעיקר מגראנש וגם מקצת סירה, ושרדונה שגדל על אבן בזלת, מה שנותן לו טעם טיפה מעושן. ליקב יש גם ארבעה יינות אדומים – שניים זניים שזכו בלא מעט מדליות בתחרויות בארץ ובעולם, ושניים בלנדים. הכול מאותו טרואר.
"רוב הלקוחות שלנו הם מהצד השמאלי של המפה, ואני בדעותיי ימין-מרכז, אבל אנחנו מסתדרים טוב מאוד. אני לא אוהב קיצוניים משום צד, כל עוד שאתה הולך על האמצע אז הכול בסדר. פוליטיקה רק הורסת לשני הכיוונים. היינן איתי להט היה המורה שלי לייננות, והוא לימד אותי לעשות יין. אני אדם דתי והוא ההפך ממני, אוכל הכול ולא מאמין יותר מדי. אנחנו שונים בדעות הפוליטיות אבל חברים הכי טובים בעולם. עם ישראל צריך להתאחד, כשיצאתי מעזה הייתי בטוח שכאן כולם כבר מאוחדים".
תגיד, אז מה יהיה?
"הייתי שואל את נסראללה, הוא היחידי שיכול לתת תשובה. אבל אני חושב שעם ישראל צריך לשתות קצת יותר יין ולנסות להיות שמח, כי להיות עצוב זה לא בריא. אחרי שאיבדתי הכול בגוש קטיף והתחלתי מהתחלה, אני לא מוכן לאבד שוב הכול, אני לא אתן לזה לקרות. צריך להסתכל קדימה ולהיות אופטימי".
