בשביל להיכנס למטבח של נווה תרצה צריך לעבור לפחות חמש דלתות נעולות. הדלת האחרונה היא דלת של חומה עם גדר תיל מעליה, סוהר פותח אותה מבפנים. המטבח שמספק את כל האוכל של הכלא לא גדול אבל נוח. שני פסי עבודה צמודים לקירות ובמרכז אי רחב עם כיריים-גז תעשייתיים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האסירות מציגות את עצמן בפניי באמצעות האוכל שהכינו. בורקס בשר ובורקס צמחוני עם הרבה בצל מטוגן, שווארמה פרגיות, צ'יפס, המון אורז. האוכל נראה מזמין. האווירה במטבח רגועה. המקום נקי והצוות המורכב כולו מאסירות, מקצועי ומסור. מחוץ לכלא יש מחסור אקוטי בטבחים ובטבחיות. בכלא יש אינפלציה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני מרגישה מיד בנוח במטבח של נווה תרצה, כמו בכל מטבח אחר בעולם, והשיחה נרקמת במהירות - מה מכינים, מה בתפריט. והנשים נחמדות. מדברות ברהיטות. אלא שאף אחת מהן לא אומרת את שמה מרצון. רק אם שואלים.
למעלה הסגל מספר לי את מי פגשתי. נשים שהורשעו בהונאה, סִרסור, נהיגה בקלות דעת (שהפכה נער לסיעודי) ואפילו רצח. והרוב הגדול - גננות וסייעות. כן, אלו שקראנו עליהן ונחרדנו. הנשים המכות, המטיחות, החונקות. לפני רגע עמדתי מול כמה מהן במטבח ודיברנו על בורקס ושמחתי על ההזדמנות לבשל יחד. אבל פתאום זה מכה בי, אלה אותן נשים שקיוויתי "שיירקבו בכלא לנצח", שכעסתי כששמעתי על שחרור מוקדם, שאיחלתי להן סבל פיזי ונפשי כפי שגרמו לקורבנות שלהן. איך אבשל איתן עכשיו?
"אקטיביזם קולינרי" אני קוראת לזה, כדי לנסות להסביר קצת את הפעילות שלי עם אוכל בשנים האחרונות. אני מנסה להשתמש באוכל ובבישול כדי להשפיע לטובה על אנשים או על אדם, להגיד משהו, דרך צלחת של גולאש רותח או סיר עם קציצות. דרך אוכל אפשר לספר סיפורים מורכבים, אפשר לגשר ולייצר דיאלוג. לאוכל יש כוח ענק לחבר, להרוס. כוח שחוצה בהרבה את גבולות הטעם, המרקם, הצילחות. אוכל עומד מאחורי מלחמות גדולות ומהפכות גדולות. אוכל עיצב את החברה האנושית כמו שאנחנו מכירים אותה היום, עם שלטון, עם צבא, עם מסחר.
אבל בידיים שלי אוכל עושה גם מהפכות קטנות. מקומיות. אני נכנסת למטבחים במקומות הכי קשים וכואבים בעולם, כי זאת הדרך שלי לא לעמוד מנגד: להושיט יד, לחבר, לחבק, לקחת חלק. אקטיביזם. אבל טעים.
המפגש עם האסירות בנווה תרצה העמיד אותי ממש מיד במצב של סתירה פנימית קשה. המטבח בכלא הוא מקום עם כוח שיקומי אמיתי. מעל 90 אחוז מהנשים בכלא הן קורבנות בעצמן של התעללות ואלימות מסוגים שונים, אומרת לי מראש טלי צוברי, מנהלת המערך הסוציאלי של הכלא, עם ניסיון של 20 שנה בבתי סוהר. אין סתם נשים עם אופי רע וכוחני? אני שואלת.
נשים פועלות אחרת, היא מסבירה. אפילו אלה שיושבות על עבירות הונאה, כשחופרים מגלים התעללות, הזנחה קיצונית או אפילו נטישה. בית הכלא עושה כל מה שהוא יכול כדי לשקם אותן. למטבח יש חלק חשוב בדרך הזאת. אבל איך אפשר לגשר בין הרצון הכן לעזור לבין המציאות הבלתי נתפסת של אותם הפשעים של אלו שבאתי לעזור להן? אני שואלת בעיקר את עצמי.
יש רק כלא נשים אחד בארץ ובו בערך 125 אסירות, תלוי ביום, לעומת כעשרת אלפים גברים. כשזה מגיע לעבריינות מין, מספרן הוא רק 0.3 אחוזים מכלל האסירים. באותו מתחם בנווה תרצה יושבות נשים המרצות מאסר על עבירות הונאה או רצח, נרקומניות או חסרות בית, נשים שביצעו עבירות רכוש, סייעות מתעללות, נוהגות בשכרות, סוחרות סמים. 50 אחוז מהאסירות הן מה שמכנים "תיקים מתוקשרים" – כאלו שדווח עליהם בתקשורת. אישה שמבצעת פשע פלילי שמצדיק את מאסרה היא אירוע די נדיר פה שמייצר עניין. אבל באמת שהנתון הכי מטורף זה שיש עכשיו בכלא כ-20 נשים במאסר או במעצר, על התעללות בגני ילדים. אחת משש שיושבת פה היא סייעת או גננת! והזרם, אומרים לי, צפוי להימשך.
למטבח של נווה תרצה מגיעות הנשים שרמת המסוכנות שלהן נחשבת נמוכה. יש תור קבלה ארוך, אבל תהליך סינון ממושך וקפדני. צריך לזכור שבמטבח לא רק שיש כלי נשק – סכינים בגדלים שונים, מקורות חום, כלים כבדים – אלא גם גישה לכל האוכל של הכלא, כולל הסגל. האסירות חותמות על כל ציוד שהן לוקחות לצורך הבישול. כל כף ערבוב, כל סכין כמובן. סכין שהלכה לאיבוד מכניסה את כל המתקן למוד של מצב חירום עם כל ההשלכות.
התפריט בכלא קבוע, אוכלים בעיקר סוגים שונים של עוף (בשר יקר מדי) ויש ימים שלמים של אוכל צמחוני. אין במטבח שמן זית. אין מוצרי פרימיום. אפילו הירקות ראו ימים יפים יותר. אבל יש צוות שיודע לבשל. זה הכי חשוב.
ישנן אסירות שדורשות תזונה מיוחדת מסיבות שונות. גם להן דואגים. "היא שוקלת 35 קילו! אני רק רוצה לראות שהיא אוכלת!" אני שומעת את רס"ב מעיין אלקיים, מנהלת המטבח, צועקת בטלפון. אלקיים קשוחה אבל עם חיוך אמיתי ומאיר. היא מחזיקה את המטבח קצר, אבל מסתכלת על צוות האסירות שלה בגובה העיניים, בלי שיפוטיות, ודואגת להן. היא הרוח של המטבח והיא נוכחת בו גם כשהיא לא נמצאת.
מעיין, איך את מצליחה להתמודד עם הסתירה הזאת? את יודעת מה כל אחת מהן עשתה.
"נכון אבל זה לא התפקיד שלי. הן נשפטו בחוץ והן פה לרצות את העונש שלהן. איש לא שם אותי לשפוט. אני מנהלת את המטבח שהוא גם חלק מהליך שיקומי ואת זה אני רוצה לעשות הכי טוב שאפשר. אם אשפוט אותן, זה לא יקרה".
רגע לפני שאני נכנסת למטבח נותנים לי הנחיות אחרונות. אל תדברי על שום דבר אישי. כמה ילדים, איפה אתם גרים, כלום. את תפגשי פה נשים חכמות, נחמדות, מצחיקות. אבל זה לא חסידי אומות העולם כאן. אלה הנהלים וזה בשביל הביטחון שלך.
קשה לבשל ככה.
את נעמי אני פוגשת ראשונה. השם בדוי כמובן, כמו יתר השמות של האסירות. היא בערך בת 50, רזה וגבוהה, עם סרט על הראש. נעמי בולטת בשטח, יש לה ביטחון עצמי וגב. לידה אירנה, בערך באותו הגיל, בוחשת בסיר ענק עם אורז. לשתיהן יש הרבה ניסיון במטבח. את רוני, שחותכת סלט גדול, פגשתי עוד קודם, באגף סביון, האגף המשוחרר יותר לנשים בהליך שיקום מתקדם. בחדר שלה ראיתי תמונות של ילדים ונכדים קטנים.
לצידן גם ליה, אישה יפה עם דיבור סמכותי ושפה גבוהה ומתוחכמת. היא נשמעת כמו מישהי שלמדה בגילמן אנתרופולוגיה, ונראית תל-אביבית מלידה. ליה פורקת סחורה, מנפה כמויות אדירות של קמח. היא פקחית הכשרות בהיעדר משגיח. בין היתר היא צריכה לוודא שרק יהודיות מדליקות אש ותנורים. שביצעו הפרשת חלה מהבצק.
את מגיעה מדת? שומרת מצוות?
"הכי לא. אבל מאז שאני פה התקרבתי. בלי קשר לתפקיד במטבח".
כל אחת מהנשים מרצה את עונשה מסיבות שונות ובאורכים שונים. נעמי על עבירת תעבורה. היא מואשמת בנהיגה בקלות דעת, ואחראית על תאונת דרכים קשה שהותירה בחור צעיר סיעודי לכל החיים. אירנה ורוני מגיעות שתיהן מגני ילדים שם עבדו כסייעות. הן מואשמות בהתעללות בילדים שטיפלו בהם. אירנה מרצה מאסר של שמונה שנים. רוני של ארבע. כשאני מבררת למה ליה יושבת, היא מספרת לי שהיא הפעילה במשך שנים מקום שסיפק שירותי מין.
נמצאות שם גם לאטיפה (רצח), גילי ונור (סייעות בגני ילדים) ומרים (הונאה ועבירות מס). אני קושרת סינר ועוברת על התפריט שנכין יחד: סופריטו עוף, פוקצ'ה גדולה עם שום קונפי ועשבי תיבול, סלט חריף מירקות צלויים.
האווירה בהתחלה זהירה וחשדנית, כנראה גם מהצד שלי. הכל מתנהל במידה של היסוס. אבל נעמי מיד מתייצבת לצידי, והיא דמות דומיננטית פה ומסמנת גם לאחרות להתקרב.
נור מתחילה לטגן את העוף של הסופריטו. נעמי ורוני חותכות את הירקות האחרים שייכנסו אליו - בצל, גזר, תפוחי אדמה. אירנה מקלפת ערימה ענקית של שום. ליה מארגנת את המאפייה ומדליקה את האש למי שצריכה. מחול המטבח מתנהל בהרמוניה מוחלטת. ויש מסביב את הצליל הנעים הזה של מטבח מתקתק. יש פה נשים עם הרבה ניסיון וחלקן מציעות רעיונות לייעול, לתיבול קצת שונה. אני לומדת מהן לא מעט.
חצי שעה שכולנו עוד עם רגל על הברקס. אבל אחריה נור ואני כבר מתמרמרות יחד שהבצל מתעקש לא לקבל צבע, נור נותנת מתכון (מושלם!) למקלובה, ואפילו מרים, שכל האירוע לא בא לה טוב, נרגעת. היא מסדרת את הירקות בתנור לצלייה בסדר מוגזם וזה מצחיק את כולן. ונעמי, היא יד ימיני. זה קרה מיד. אני בטריטוריה חדשה ומטבח הוא מקום מאוד טריטוריאלי וזה מצוין שהיא צמודה אליי. היא דואגת להכול, מפקחת על הכול, מוצאת פתרונות. סו-שפית מושלמת. מסתובבת פה עם הגב הזקוף שלה, והמון חוכמה ורגישות.
אנחנו צולות את העוף, והיא מספרת על ארוחות השישי אצלה בבית. על המפגשים המשפחתיים, על החברים. אנחנו מקלפות תפודים ומדברות על החיים שהיא השאירה מאחור, על התאונה שהתרחשה בדרך חזרה מהעבודה. על הרגע המזעזע שהיא יצאה מהרכב, פצועה אבל עומדת והולכת, ומסתכלת על מה שקרה. הנקודה שבה מבינים שהחיים ירדו בשנייה ממסלולם התקין, הרגוע, הרגיל, והם לא יחזרו למסלול הזה אף פעם.
אנחנו לשות את הבצק הענק שהולך ומתגבש, מתרכך, מבהיק, ופתאום אני רואה את השבר מאחורי העיניים המבריקות שלה. את הסדקים בעמוד השדרה הזקוף, הגאה. היא בבית סוהר. כמה גאה אפשר להיות.
אנחנו משמנות קערה גדולה לשים בה את הבצק. היא נמצאת פה בגלל טעות איומה שהיא עשתה. כל כך הרבה אנשים משלמים מחיר על הטעות הזאת. היא נושאת אותם על כתפיה בחוסר אונים. ויש בכלא המון המון שעות וזמן לחשוב על הקורבנות שלך, על המשפחות שלהם, על המשפחה שלך. אי אפשר להדחיק פה. יש קבוצות שיח ומרכזי טיפול, מיליון דלתות מאובטחות, מספרים במקום שמות, נהלים קשוחים, מרחק מכל מה ומי שחיבק אותך פעם. בכלא לא מחבקים. פיזית, לא מחבקים. לפעמים חצי שנה, לפעמים שני מאסרי עולם. הכול פה, בכל רגע נתון, בכל שנייה, נמצא כדי להזכיר למי שנמצאת כאן למה היא פה. זה המחיר וזה העונש. העונש הוא להתמודד עם עצמן, הגיהינום הוא להתמודד במקביל עם עוד 125 נשים כמוהן.
כשציפי רפאלי יצאה מהכלא היא זרקה אמירה עצובה שזה כמו קייטנה. מי שהפעיל את הקייטנה של ציפי בילדותה כנראה צריך לשבת בכלא בעצמו. אני יושבת עם הסגל באחד הימים ואנחנו מדברים על התכלית של בית הסוהר. יש לנו כחברה איזה צורך לקבל תחושה של צדק. והרעיון שמישהו יושב כלא, נענש, נותן את התחושה שנעשה צדק. העולם בסדר.
"מה שאת מדברת עליו הוא לא בהכרח צדק, הוא יותר תחושה של נקמה", מסבירה לי רב-כלאי אושרית הדר, סגנית מנהלת נווה תרצה, "בארצות הברית למשל בתי הסוהר מופרטים והם מתנהלים כמו יחידה עסקית. המשמעות היא שלוקחים את האסיר, שמים אותו עם אנשים שדומים לו ברקע, נועלים אותם בפנים וביי. עוד כמה שנים תצא החוצה, אם תשרוד את זה. אין כמעט מערך טיפולי, אין שיקום. העיקר שיעלה כמה שפחות. אז אולי תחושת הנקמה שלנו כציבור תבוא על סיפוקה, אבל מה קורה הלאה? מה יקרה עם האסיר כשהוא ייצא? עד כמה הוא מסוכן? מה הסיכוי שיפגע שוב במישהו ויחזור לכלא? במדינות סקנדינביה הגישה בדיוק הפוכה. בתי הסוהר משקיעים בשיקום מתוך מחשבה על היום שאחרי – כשהאסיר יוצא לחברה. המטרה היא שהוא יהיה אדם תורם שמקבל בחירות נכונות ולא מהווה סכנה. אז מה מועיל יותר, מה מקדם יותר את הביטחון של החיים שלנו כאן? תחושת הנקמה או דווקא שיקום מוצלח? אני אישית רואה בזה מטרה, שמי שיוצאת מכאן, לא תחזור. ובאמת יש לנו פה אחוזי חזרה נמוכים מאוד".
אבל אם בית סוהר יהפוך להיות מקום טיפולי, מה עם יכולת ההרתעה שלו? אנשים לא יחששו להגיע לכאן.
"עצם ההגעה לבית סוהר ושלילת החופש, והחיים יחד עם אסירים ואסירות, שנכפים על אדם בוגר שניהל את חייו עד כה בעצמו, הם אירוע קשה ומבייש. אבל הקלישאה - תשלחו לבית סוהר וככה אנשים יפחדו לבצע את הפשע - לא עומדת במבחן המציאות".
מה כן עומד במבחן המציאות?
"חינוך. השכלה והשכלה גבוהה. רווחה. תכלית. אנחנו מנסים לספק את אלה. יש פה קורסים מקצועיים בתחומים שונים. מרכזי תעסוקה שמאפשרים לנשים לעבוד כשהן כאן. יש פה מערך טיפולי גדול, ויש פה הרבה מאוד דגש על חינוך ולימודים. אנחנו פועלים בכל דרך אפשרית כדי לדאוג שמי שמגיעה לכאן תשלים שמונה שנות לימוד, ואחרי זה 12, ואחרי זה בגרות, ואפילו מעבר לזה במסגרת האוניברסיטה הפתוחה".
יש פה אסירות עם השכלה גבוהה? תואר ראשון? שני?
"קורה, אבל מעט מאוד".
אני מסיימת את השיחה הזאת עם מחשבות על המצב בארץ, על ההפגנות, השנאה, האלימות, הפלגנות. מעם הספר הפכנו להיות עם כיסאות הכתר, הדוקרנים במעבר החציה, הירי בריב על חניה. וההנהגה שלנו? פעם הם היו האנשים הכי משכילים. ימין, שמאל, מה זה משנה? היום הם מתבטאים בגסות, בבוטות, בצרחות ובקללות. ככה נראה עמוד האש לפני המחנה שלנו, פלא שככה מתנהג המחנה? איך השכלה הפכה להיות סמל להתנשאות? היא צריכה להיות השאיפה הכי גדולה שלנו כחברה, לא רק בשביל פיתוח וצמיחה, גם בשביל שמירה על סדר, יצירה של ביטחון.
הבצק תפח והוא ממלא את הקערה הגדולה. הגיע הזמן להעביר אותו לתבניות האפייה, אבל לפני זה - הפרשת חלה. נעמי בוצעת חתיכה מהבצק, מרימה אותה ומברכת, "וכמו שלפנים הייתה החלה נתונה לכהן והייתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה לכפרת עוונותיי", היא ממשיכה, "ואז אהיה כאילו נולדתי מחדש נקייה מחטא ועוון".
היא שמה את הבצק על האש. בינתיים ליה מספרת לי שבשנים שהיא יושבת היא התחילה לשמור שבת.
מה הקטע הזה של אסירים ודת? זה בשביל כפרת עוונות או כדי להיראות טוב בבית משפט?
"זה בשביל לשמור על שפיות", ליה עונה. "קשה שלא להשתגע כאן. והרבה באמת משתגעות. אני עושה מה שאפשר כדי להישאר שפויה ולא לאבד את זה. הדת והרוחניות עוזרות. גם השעות במטבח".
"אני מעדיפה להיות פה מאשר בחדר באגף", מוסיפה נעמי, "שם ממש קשה. כשאני באגף אני לא יוצאת מהחדר. פתאום צעקות, מכות. העצבים פה רופפים. מאז שהגעתי לא ישנתי. אי אפשר. יש נשים באגף שסוחבות טראומות נוראיות מדברים שקרו להן, מדברים שהן עשו לאנשים קרובים אליהן, אפילו לילדים שלהן. והן צורחות ובוכות כל הלילה. אז הן צורחות וכל חצי שעה מאירים עם פנס לעיניים של כולנו, והדלתות נטרקות, והמחשבות. גם אם אני גמורה מעייפות אני רוצה להיות במטבח. מעיין לפעמים אומרת לי לקחת חופש. אין מצב".
מה הכי קשה? שאין חופש? ההבנה שאתן בבית סוהר?
"הכי קשה לי המחשבה על האדם שפצעתי בתאונה ולא יוכל להשתקם. עם זה אני הולכת לישון. זה ילך איתי עד יום מותי. זה לא עונש שאפשר לרצות. לקורבן של התאונה נעצרו החיים וגם למשפחה שלו. ואם זה קרה לי זה יכול לקרות לכל אחד. לא היתה לי עבירת תנועה אחת לפני זה. ואני מבינה שיש פה תיקון שאני עוברת, להבין את שבריריות החיים. וברור לי שכשאני אשתחרר אני צריכה לעשות עם זה משהו טוב לאנשים אחרים".
לעבוד עם אסירות?
"אני לא חושבת. אני לא רוצה לדרוך פה שוב אי פעם. אפילו לא לעבור בכביש הסמוך. אבל כן להרצות ולדבר עם נשים, עם בני נוער. שיחבקו את מה שיש להם".
"לי הכי קשה המחשבה על המשפחה שלי, איך השארתי אותם בלעדיי. עם חובות, ילדים, בתי משפט. הכול עליהם", מוסיפה ליה, "אבל באיזשהו מקום אני אגיד משהו שייראה אולי מוזר, אבל הכניסה לפה עצרה את החיים הלא-נורמטיביים שחייתי ולא הצלחתי לעצור לבד. הייתי במערבולת של המון שנים שרק הקצינה ולא ידעתי איך להפסיק".
רוני: "וגם הבדידות. עובדים איתנו בקבוצות אבל מאוד קשה לייצר פה קשר ולסמוך על מישהו, על הנשים האחרות כאן".
ומה לגבי הבושה? אתן מתביישות?
ליה: "כן. יש את זה. אני לא ראיתי את הילדים שלי מאז שהגעתי. החלטנו שהם לא יידעו בכלל שאני פה".
נעמי: "אצלי הנכדים לא יודעים וגם חלק מהחברים שלנו. לקח זמן לספר. דיברתי עם הבן שלי פעם אחת מאז שהגעתי לפה והתפרקתי אחרי זה".
רוני: "אמרנו שאני בחו"ל".
"מאז שהגעתי אני רואה שעוד גננת הגיעה ועוד סייעת ועוד אחת. יש זרם. ויש פה חמומות מוח שהלכו לקרוע אותן במכות"
רוני עד עכשיו לא לקחה חלק פעיל בשיחה, אבל עכשיו היא מתחילה להגיב. אני לא מתאפקת ושואלת אותה: "רוני, הייתי בחדר שלך. יש לך ילדים ונכדים. הם בדיוק בגיל של הילדים שהיו בגן שלך. איך. איך אפשר. איך את מסבירה את זה לבנים שלך, את מה שעשית לילדים בגיל של הילדים שלהם. אני לא מצליחה לתפוס את זה".
"אין שום הסבר למה שעשיתי. עשיתי משהו נורא. אין דרך להצדיק את זה. וכל השנים של המשפט היו שנים מורכבות עם המשפחה. כל שבוע מתייצבים וצעקות ותקשורת. ואם אני יכולה להגיד עכשיו משהו – זה לנשים שבאות מהתחום שלי - די. תפסיקו. זה חייב להיגמר. משפחות נהרסות. בית נהרס".
ליה: "אבל אולי הן לא יכולות להפסיק".
את חושבת שזה היה משפיע עלייך אם מישהו היה אומר לך די, תפסיקי, משפחות נהרסות?
רוני: "כן".
נעמי: "אני לא חושבת. את שומעת כל שני וחמישי על עוד גננת ועוד סייעת".
ליה: "זה אחוז קטן מהנשים שעוסקות בזה".
רוני: "שהיו צריכות בכלל לעבור טיפול לניהול כעסים ואלימות. בגלל דברים שהן עברו".
נעמי: "במקום זה הן עם ילדים, בלי פיקוח, בסיר לחץ נוראי, בעבודה הכי קשה שיש".
ליה: "אני היום בלחץ על כל ילד שלי שנכנס לגן. ניסיתי לא לשים אותם בגן עד שהם לא מדברים".
רוני: "אנחנו היינו שתי סייעות על 40 ילדים עד גיל שלוש. תשע שעות. חמישה וחצי ימים בשבוע. זה לא מצדיק מה שאני אומרת, חס ושלום. אבל את שם ואת רק רוצה שייגמר היום הזה".
ומה הילדים שלך אומרים?
רוני: "זה קשה מאוד".
הם כועסים עלייך?
רוני: "כן. חלק מהילדים שלי לא דיברו איתי בהתחלה. לא הגיעו לבקר גם".
פגשת את ההורים של הקורבנות במשפט?
רוני: "כן, זה רגע קשה".
ליה:"אני חששתי מהמפגש עם הסייעות והגננות, בקבוצות הטיפול. אמרתי לעצמי שמגיע לנשים האלה גזר דין מוות. לקח לי זמן להבין שזה לא התפקיד שלי לשפוט".
נעמי: "מאז שהגעתי אני רואה שעוד גננת הגיעה ועוד סייעת ועוד אחת. יש זרם. ויש פה חמומות מוח שהלכו לקרוע אותן במכות".
הנושא של הסייעות והגננות המתעללות רגיש לא רק בקרב הציבור אלא גם אצל האסירות. יש כאן היררכיות פנימיות, ופשעים שגם לאסירות עצמן קשה לקבל. זה אחד מהם. זרם כזה של סייעות וגננות מתעללות הוא מגמה מדאיגה שצריכה להדליק נורות אדומות. והנה עוד דוגמה לזה שהרתעה לא תמיד עובדת. שלא משם פותרים בעיה איומה וקשה כל כך. כן, כולן צריכות להיענש ולשבת בכלא, אבל לנו, כהורים, זה מניח את הדעת? הידיעה שהגננת שפגעה לנו בילד תיענש? לא נכון יותר להגיע למצב שהגננת לא תפגע לנו בילד?
את העמדה האישית שלי בעניין אני מבססת על שיחות ארוכות עם הצוות ועם הסייעות והגננות שפגשתי. תחום הטיפול בילדים הוא פרוץ, לא מפוקח ולא נאכף. לא נדרשים שום השכלה, הסמכה, סינון. תחשבו על תהליכי המיון שעוברות הנשים פה לפני שהן מתקבלות לעבודה במטבח הכלא - ועדות מסוכנות, שיחות עם סגנית מנהלת המתקן, עם המערך הסוציאלי. יש כל כך הרבה נשים שלא מורשות להיכנס למטבח הזה. אבל לטפל בילדים קטנים שעוד לא מדברים? יש לך דופק? בואי, הדלת פתוחה, העיקר שתסכימי לעבוד בשעות לא סבירות, בתנאים-לא-תנאים ובשכר משפיל. ככה לא מביאים כוח אדם ראוי, ככה רק מצמצמים עלויות, וכן, סליחה, גם דוחפים את מי שמועדת בדיוק למקום שהיא נועדה ליפול בו. רוב הסייעות המתעללות הן נשים מרקע קשה וללא השכלה. הן מספרות על ימים ארוכים, שתיים-שלוש סייעות על 40 תינוקות.
טיפול בילדים קטנים זאת אחת העבודות המאתגרות והחשובות ביותר, מסוכנת במהותה. ואת זה מזניחים? בתי הסוהר מטפלים בתופעה רק כשהיא מתפוצצת בפנים של הילדים וההורים. זה לא השלב הנכון, ובטוח לא הפתרון.
האוכל מוכן, סירים גדולים של סופריטו שזוף, שני מגשים של פוקצ'ה תפוחה ופריכה מבחוץ, סלט חריף בצד. חלק מהסגל מארגן לעצמו שולחן קטן, וצוות המטבח מסדר שולחן גדול יותר במחסן. הן מביאות כיסאות לכולם ושואלות, "את יושבת איתנו". גם הסגל אירגן לי כיסא. ופתאום יש דילמה. פה או פה. סגל או צוות. אני בוחרת בצוות. אחרי שבישלנו יחד נשב לאכול יחד.
כולן מעמיסות צלחות. רוני לידי, נעמי בקצה השני של השולחן, אירנה והאחרות אוכלות בתיאבון גלוי. מוסיפות חריף. אני מתבוננת בהן וזה קשה לי. אין לי שליטה בזה. חלקן נכנסו לי ללב. כולן עשו מעשים איומים, בחרו בחירות גרועות ביותר בחיים שלהן. מאחוריהן יש קורבנות. הן במקום הנכון, מרצות את עונשן, אבל אני כבר לא שופטת אותן. זה תפקיד של מערכות הצדק והאכיפה בארץ, תפקיד של הרשויות, לא שלי. לא כרגע.
מסובך לי איתכן, אני אומרת להן לפני שהולכת. קשה לי שאני מרגישה איתכן בנוח, שאני שמחה שהיה לנו טוב יחד. אני לא יודעת ליישב את זה בראש שלי. הימים במטבח היו מטלטלים, בדקו מחדש את הנחות היסוד, את הדעות הקדומות, הציפו שאלות על מוסר, על צדק, על חברה מתוקנת. איזה כוח אדיר יש לבישול.
אני מסיימת את הארוחה בברכה אישית – תסיימו את התקופה שלכן, תצאו החוצה ותעשו טוב, ואל תחזרו לפה בחיים. בדרך החוצה אני צועדת לצד השולחן הארוך. נעמי יושבת בקצה שלו, ליד היציאה. רזה וזקופה ושבורה, כמו כולן. היא מתרוממת להגיד לי שלום. היא מחייכת ואומרת תודה בשקט. אני שמה לה יד על הכתף, ואז תופסת אותה לחיבוק קצר שמפתיע את שתינו. אני מהמחבקות, אבל בכלא זה פחות מקובל.
נעמי מתמסרת לחיבוק אבל בשניות שחולפות אני שומעת מהצד השני של השולחן, "אני גם רוצה חיבוק!" נאיפה, שבקושי הכרתי בזמן שלי במטבח קופצת ורצה אליי. היא מחבקת אותי חזק. "גם אני רוצה", גם לירי מזנקת. ואירנה. ורוני. 12 נשים נעמדות בשורה אחת מאחורי השנייה, ואני מחבקת אותן בזו אחר זו.
המפגש עם האסירות היה מורכב. באתי כי רציתי לעזור, גם לנשים שלא ממהרים לעזור להן, וקיבלתי בעצמי שיעור חשוב. כל סיר שעירבבנו, כל ירק שקצצנו, כל בצק שגילגלנו, התפחנו, רידדנו, קילפו לאט-לאט את הדעות הקדומות שבאתי איתן מהבית. זה קשה, אבל הזמן במטבח של נווה תרצה היה עוד הזדמנות להוכיח שאנשים הם יותר מהדבר הכי גרוע שהם עשו. אנחנו כל כך ממהרים לתייג, ועוד יותר ממהרים לבטל, ובעיקר קל לנו לשכוח את הטבע הרבגוני של בני אדם. זה לא נכון רק בכלא. מפגשים אחד על אחד הורסים לנו את התיאוריות הנוחות, שמפרידות את הטוב והרע לשני עולמות רחוקים, כשלמעשה, תמיד, הם חיים יחד. גם בתוכנו.
חמלה היא לא לפטור מאחריות מישהו שעשה טעות, בחר לא נכון, ביצע פשע קשה. הכי לא. אבל היא כן כרוכה בהבנה והחלה של פסיפס החיים המורכב – שמחות, חרטות, זיכרונות קשים, חלומות, צער. מהמרכיבים האלה אפשר להכין אינסוף דפוסי התנהגות. מחינוך טוב, מעידוד להשכלה, אפשר לנתב את הדפוסים האלה למקומות נכונים.
לפעמים דווקא במקומות הכי לא צפויים, כמו מטבח של בית סוהר לנשים, אפשר למצוא חוטים דקים של אנושיות משותפת. ואולי המהות שלנו, או לפחות שלי, דרך אוכל, היא להגיע בדיוק לרגעים האלו, שבהם שני עולמות שנראו לי מתנגשים, סותרים, אסורים למפגש, יוצרים בהתנגשות הזאת חלל שיש בו דווקא חום וריח של סופריטו.
החומרים ל-8 מנות:
- 8 ירכיים של עוף עם העור
- שמן
- 12 בצלים קטנים קלופים או רגילים קלופים וחותכים גס
- 3 גזרים קלופים וחתוכים גס
- בערך 1/2 קילו של איזשהו שורש או פקעת שמתאימים לבישול ארוך. אני בדרך כלל שמה ארטישוק ירושלמי ולבבות ארטישוק רגיל
- 12 שיני שום קלופות
- 1 לימון סחוט
- 1 כף סוכר
- 4 ענפים של תימין אבל גם עשב תיבול אחר ילך פה
- מלח
- מים
הכנה:
1. מטגנים בשכבה עבה של שמן (אפשר גם בצ'יפסר) את הכרעיים עד שהן חומות ממש. מוציאים ושמים בצד. מטגנים את הבצלים בהרבה שמן או בצ'יפסר עד שהם חומים. מסננים ושמים בצד. מטגנים את הגזרים ואת הפקעות באותה הצורה.
2. שמים את כל העוף בקסרול גדול או במחבת גדולה עם שוליים גבוהים, עם כל הירקות המטוגנים. מוסיפים מים כדי כיסוי, 1 כף גדושה של מלח, 1 כף סוכר, מיץ מלימון אחד, שום וענפים של תימין. מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים יחד שעה וחצי.
3. אפשר: להוציא את העוף ולצמצם את הנוזלים.
4. אפשר גם: להמיר את העוף בשפונדרה או בשר בקר אחר.
החומרים:
- 1 קילו קמח לחם
- 800 מ"ל מים
- 2 כפיות שמרים
- 2 כפות דבש
- 3 כפיות מלח
- 6 כפות שמן זית ועוד קצת
- הרבה זמן וסבלנות. ומקום במקרר.
- תוספות אפשריות: רוזמרין, זיתים מגולענים, בצל, שום קונפי, פרוסות חצילים, ירקות אחרים ואפילו פירות.
הכנה:
1. שמים בקערה גדולה את המים עם השמרים והדבש ומערבבים. מוסיפים את הקמח והמלח ומערבבים עם כף עד שכל הקמח רטוב. מוסיפים את שמן הזית ומערבבים עם היד 3-2 דקות. לא יהיה לכם בצק בשלב הזה, רק עיסה לא הומוגנית. הכול טוב. מכסים. ממתינים 20 דקות.
2. מסירים כיסוי ולשים עד כמה שאפשר עוד 4-3 דקות. מכסים. ממתינים עוד 20 דקות ושוב לשים. מכסים ושמים במקרר ל-24 שעות לפחות. אפשר גם 48.
3. משמנים תבנית אפייה עמוקה מרופדת בנייר אפייה. מעבירים את הבצק לתבנית מקפלים אותו ל-3 (איך שיוצא) ומשטחים מעט עם הידיים. הבצק אמור להיות מבעבע וסואן בשלב הזה, ואתם למעשה תפנצ'רו ממנו את האוויר החוצה. מכסים ומניחים לבצק לעמוד בתבנית לשעתיים לפחות. במקום לא קר. הוא צריך לגדל בועות גדולות ולהתפשט על התבנית כולה.
4. מחממים תנור ל-210 מעלות (חום גבוה).
5. יוצקים שמן זית בנדיבות על הבצק, ואז עם קצות האצבעות מתמכרים לדחיסתן פנימה, וכך יוצרים גומות ושקעים לאורכו ולרוחבו של הבצק.
6. מפזרים מלח גס, גם כן בנדיבות, ומפזרים תוספות כראות עיניכם.
7. מכניסים לתנור (אם יש לכם כוח לעוד ניג'וס אחרון, שימו בתחתית התנור קערה עם מים. לא חובה). אופים 20 דקות עד שהפוקצ'ה זהובה ותפוחה.
פורסם לראשונה: 00:01, 08.09.23
