"היזהרו מחיקויים!" הוא אחד הביטויים המפורסמים ביותר של תרבות הצריכה. כך אנחנו אמורים להבדיל בין מקור לזיוף. לפתוח את העיניים טוב-טוב, לחשוד בכל מה שמוכרים לנו. "לא להתפתות לעסקאות בשטח, אחרת אתה אוכל אותה, אוכל אותה בחזק ואוכל אותה בגדול", כמו שאמר בזמנו רפי גינת. ההנחה היא שיש את הדבר האמיתי, האיכותי, ויש את הגרסה הנחותה שמנסה להיות כמו ולא מצליחה.
עוד ביצים עלומות:
בתרבות האוכל הישראלית, לעומת זאת, ההיפך הוא הנכון: חיקויים לא נחשבים למשהו שצריך להיזהר ממנו. למעשה, רוב המסעדות שלנו הן חיקויים של מסעדות אחרות. לפעמים החיקוי הוא מקומי. מסעדה מחקה מסעדה ישראלית אחרת, מקורית יותר, מצליחה יותר. חיקויי מנות הן פרקטיקה מקובלת - אתה אוכל את אותה מנה באלף מסעדות שדומות זו לזו, עד שאתה סובל מדיסאוריינטציה ומיאוס. לפעמים החיקוי הוא של רפרנסים מהעולם. חיקוי של בראסרי, חיקוי של ביסטרו, חיקוי של דיינר, חיקוי של משאית אוכל, חיקוי של חיקוי של חיקוי של מקום שמישהו אכל בו באיזה טיול בחו"ל ואמר לעצמו "נביא לישראל את הבשורה". אפשר גם לומר שישראל במידה רבה היא חיקוי לא משכנע של מדינה דמוקרטית מערבית, אבל בואו לא ניכנס לפוליטיקה.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ורמוטריה" היא חיקוי – גאה! – של טאפאס ברים, ברי פינצ'וס או ורמוטריות ספרדיות. הבעלים, אבי קשי, עשה את זה קודם כשחיקה בהצלחה לא מבוטלת את הברים השכונתיים באיטליה במסעדת צ'יקטי המצוינת שלו. עכשיו החקיין המקצועי לקח על עצמו פרויקט נוסף מתוך רציונל דומה: ספרד וישראל הן מדינות ים-תיכוניות חמות ותוססות. אין סיבה שמה שעבד שם לא יעבוד כאן. כידוע, גם לחקות צריך לדעת איך. אבל יש בכל זאת קאץ' – הבדלי התרבויות גדולים. אולי גדולים מדי. מה שבמדריד ובסן סבסטיאן מתרחש על בסיס יומיומי, היסטורי, קז'ואלי, נונשלנטי (קצת ורמוט עם קרח, מה רע), אצלנו הופך להפקה ממותגת היטב. ורמוטריה שוכנת בבניין תל-אביבי משופץ לעילא, מעוצבת מרמת התפריט ועד חביות הוורמוט בבר. שום דבר לא פרוּם ולא שרוט ולא נותר ליד המקרה. ההשתדלות ניכרת בכל פינה, ונדמה לי שלהשתדל יותר מדי זו האנטיתזה של תרבות הסיאסטה. רוצה לומר – אולי תנוחו?
הטענה שלי, כרגיל בזמן האחרון, מתרכזת בעיקר בעניין הכלכלי. מה שבספרד אפשר לרכוש בכמה מטבעות שמצאת בכיס, בישראל מצריך משכנתה. כדי ממש לאכול בוורמוטריה ולשתות היטב – ולא בהכרח לשבוע – תיאלצו להיפרד מכמעט אלף שקלים לשניים-שלושה אנשים. זה סכום מטורף ומלחיץ. אוכל קטן במחיר גדול, שהופך את הארוחה לבדיוק ההיפך ממה שהיא אמורה להיות: במקום בילוי כיפי, זול, זה נהיה לוקסוס לעשירים. יש לי חבר שגר עשרים שנה בברצלונה. הוא עבר במקרה בנחלת בנימין ונכנס לוורמוטריה. מבט אחד בתפריט הספיק לו. הוא נקרע מצחוק וברח משם כל עוד נפשו בו.
זו כמובן לא אשמת המקום. למסעדה בתל אביב יש הוצאות אחרות מאשר למסעדה בברצלונה. זו גם לא אשמת הסועדים. זו הקונסטלציה הכלכלית שנוצרה, וזה נורא חבל, כי האוכל בוורמוטריה עומד ברובו בסטנדרטים שנקבעו בארץ המקור. זה מתחיל בשלישיית פינצ'וס חביבה, היישר מחבל הבאסקים: כריכונים עם סלט ביצים ופירורי חמון, פלפל פדרון וצ'וריסו, סלט תפוחי אדמה ומוֹג'מה (טונה מיובשת), והכול על גבי פרוסות של בגט תעשייתי של בונז'ור. כמה מבאס שהבגט חזר גם במנה הקלאסית של פאן קון טומאט. אפילו לא טרחו לקלות את הבגט הרך והירוד הזה. פשוט מרחו עליו עגבנייה מגוררת והביאו לשולחן כאילו שמדובר בג'חנון של שבת. הנחנו על הג'חנון פילטים איכותיים של אנשובי משומרים (של חברת Rezumar), שהגיעו משום מה ללא לחם בצד. שוב, דברים שמובנים מאליהם בספרד הם לא כאלה בישראל.
שלושה קרוקטים של בשמל ותירס, כל אחד בגודל של חצי אצבע ובמחיר, נו, מה אני אגיד לכם, היו חטיפיים להפליא. לצידם, שלישיית כדורי פאייה שחורה התעלו על עצמם: סוג של ארנצ'יני משופדים על שיפוד עץ עם טבעת של קלמארי וחתיכת צ'וריסו. טעמים מעולים של ים-יבשה, יבשה-ים.
המשכנו לעוד מנה, שגם אצלה הבעיה היא לא בטעם אלא בסדרי הגודל ובמחיר. פרוסת טורטייה (חביתת תפוחי אדמה ובצל) עם כמות לא מרשימה במיוחד של בשר סרטנים, ספוגה באיולי חלמונים נהדרים. תשמעו, זו מנה אדירה, עשויה היטב, באמת מושלמת, אבל במחיר של 84 שקלים אתה נאלץ להיות רואה חשבון ולא מבקר מסעדות.
כנ"ל במנה של שיפוד שקדי עגל. גם כאן – שיפוד מושלם. צרוב בגריל, עסיסי, אין אליו תלונות. אבל 88 שקלים לארבע חתיכות של שקדים? בכל שיפודייה תמצאו שקדי עגל לא פחות טובים בחצי מחיר לכל היותר. זה ממש הורס את מצב הרוח. זה יפתיע אתכם אם אומר שמנה של תמנון עם תפוחי אדמה, בצל חרוך ופפריקת פימנטון הייתה טובה (התמנון היה איכותי, רך וטעים), אבל בגודל מצחיק יחסית למחיר המופרז? את התלונות נא להעביר למדור הכלכלה.
הקינוחים קלעו בדיוק לז'אנר: עוגת גבינה באסקית נאפתה קצת יותר מדי זמן, ויכולה היתה להיות יותר נוזלית במרכזה; צ'ורוס זה צ'ורוס זה צ'ורוס - מטוגן, שמנוני, עם רוטב שוקולד לא מתוק מדי, שלא לומר מריר. ואני אנסה לא להיות מריר גם בשורה התחתונה.
על קצה המזלג: ורמוטריה היא חיקוי מוצלח. מקום חינני עם אחלה אוכל, שיש לו בעיה חמורה של נגישות. זו מסעדה שיכולה הייתה להיות מקום שמח וזול שבולסים ומשתכרים בו עד דלא ידע וצולעים בחזרה הביתה, שמחים וטובי לב. במקום זה, אתה מוצא את עצמך מתחשבן וסופר שקל לשקל בגלל שאתה חי בישראל ולא בספרד. סורפרייז סורפרייז.
ורמוטריה, נחלת בנימין 25, תל אביב-יפו
