מודעות עצמית זה דבר חשוב. על התפריט של שה ויוי החדשה ברחוב דיזנגוף בתל אביב כתוב באנגלית "Not in Paris". יעני, "פה זה לא פריז" על משקל "פורופופופה, פה זה לא אירופה פה זה ישראל, תתחיל להתרגל". ובכל זאת, השף גיא גמזו פתח מסעדה צרפתית בלב הסחוּניה הישראלית. חודש יולי, 33 מעלות לפחות, מאתיים אחוזי לחות, והבן אדם מנסה להביא הנה את האנטיתזה המוחלטת. אנשים נוזלים מרוב חום. הם יאכלו פטה כבד? בוודאי יעדיפו את הקלמארי המטוגן והשמנוני בסניף הפופולרי של גוצ'ה ממש ממול. שם פיצחו את הטעם הישראלי. וגמזו? הוא לקח חתיכת ריסק. אבל לפחות יש לו חוש הומור. כן, תל אביב היא לא פריז, דיזנגוף היא לא המארֶה וסטייק פְריִט זה לא מנה שווארמה עם עמבה. עכשיו כשהגדרנו את גבולות הגזרה, אפשר להמשיך הלאה.
ביקורות נוספות:
על החולצות של הטבחים שעמלים במטבח הפתוח של שה ויוי כתוב בפונט צבעוני ״אלה החיים״ (C'est la vie). זו נשמעת לי כמו הודאה בתבוסה. אלה החיים, אין מה לעשות. הלוואי והיינו בפריז. אנחנו לא. כמה חבל. שה ויוי מנסה להביא לתל אביב את מה שניסו לפניה – לשחזר את חוויית הבראסרי במקום רחוק פיזית ותודעתית. גם העיצוב מרפרר למקור. כיסאות וספות קטיפה, פונים אל המדרכה, משתוקקים לפסטורליה אירופית. כמה עצוב שהספסל ממול הפך לאנדרטה מאולתרת לזכרו של אחד מנרצחי הפיגועים האחרונים ברחוב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ההיגיון העסקי של שה ויוי ברור. כידוע יש לא מעט עולים חדשים מצרפת, יש המוני תיירים שמגיעים הנה בקיץ. אולי בדרך חזרה מהים יתחשק להם לחטוף איזה אויסטר. או שלישראלים שחזרו מחופשה בפריז יתחשק על אותו אויסטר שהם טעמו במסעדה הזאתי והזאתי. והאויסטר? אני מניח שלא מתחשק לו לטוס אלפי קילומטרים, ארוז בקופסת עץ, ולנחות בגיהינום הים-תיכוני הזה. כמה חבל שאף אחד לא שואל אותו.
בראיונות גמזו התהדר בכך שהמחירים בשה ויוי הם נמוכים במידה ניכרת מאלה המקובלים כיום בשוק הפרוע של תעשיית האוכל המקומית. מה שנקרא "שפויים". אבל מה שכבר נחשב שפוי אצלנו, נתפס כמטורף לגמרי במקומות אחרים. אתה אוכל בשה ויוי ומבחין בתופעה שהפכה כבר מוכרת – המחירים לכאורה סבירים, אבל המנות קטנו, שלא לומר התמזערו. בימינו הסועד צריך להיות מומחה במתמטיקה וגיאומטריה, כדי לעשות את האחד ועוד אחד ולהבין אם המנה היא אכן זולה או יקרה יחסית לגודלה. זה נורא מבלבל, כל העסק הזה.
וכך, הזמנו שני אויסטרים. המחיר באמת "שפוי". 12 שקלים לאחד. בדרך כלל המחירים בישראל מגרדים את הארבעים שקלים לרכיכה אחת. אלא מה, שהאויסטר ה"זול" הוא מזן פין דה קלייר ולא ג'ילארדו, זה שבדרך כלל מגישים אצלנו. זה אויסטר שהוא יותר צימוק מאשר אויסטר. אומנם תזהו בו את הטעמים הימיים הטבעיים, אבל זה לא אויסטר שמנמן שנשלק בדרמטיות לתוך הפה. זה אויסטרונצ׳יק שדוף שתצטרכו כמה וכמה ממנו – תעשו את החשבון בעצמכם – כדי להרגיש כאילו שאתם יורדים על פלאטו רויאל למהדרין. זה לא פלאטו רויאל. זה פלאטו דַל.
התחושה של טיול בארץ ליליפוט הייתה נוכחת גם במנות המתאבנים: קרוקט תפוח אדמה וחציל טוגן באופן מושלם, פריך מבחוץ, נימוח מבפנים. באמת שאין טענות. אבל האם המחיר מוצדק? 14 שקל למנה דמויית כדור פלאפל? נמוך? גבוה? בינוני? באמת שאני כבר לא יודע. גם צלחת עם קצת ברזאולה אמורה לפתוח את התיאבון, אבל במחיר שנושק לשלושים שקלים אני כבר לא יודע מי נדפק. המסעדן או הסועד? בכל אופן, למי שכבש את הברזאולה לא הייתה מספיק סבלנות. היא הייתה דומה יותר לקרפצ׳יו נא מאשר לבשר כבוש.
באמת סליחה שאני נשמע כמו רואה חשבון – לא שיש לי משהו נגד רואי חשבון – אבל במנה של טרטר אמריקן (שייטל קצוץ מעורבב ברוטב רמולד וזרעי חרדל), העלות היא 62 שקלים. אתה מקבל את הצלחת, ואתה מבחין בכך שפשוט השטיחו את הטרטר עליה כמו שצבעים עושים שפכטל. שכבה ממש דקיקה שמרחו כדי שייראה כאילו יש כאן כמות מכובדת. זו אשליה אופטית, והתחושה היא שמנסים לעשות עליך סיבוב. "המנות קטנות", עדכנה המלצרית בתחילת הארוחה, "לא שובעים מהן". הו, כמה שהיא צדקה.
טוב, אני מפסיק לדבר על כסף וכמויות. בסך הכול האוכל בשה ויוי הוא לא רע. סביר שכזה. פרפה כבד עם ריבת משמשים היה מוּסי ואוורירי ונתן כבוד לגרסת המקור. בוודאי לא נפל ממנה. סלט עלים החזיר אותנו לאדמתנו, וטוב שכך. הוא קצת הקליל את הארוחה כולה. זה סלט נפלא – עלים טריים (פטרוזיליה, בזיליקום, כוסברה), פרוסות פאקוס, קישוא וצנונית, וינגרט לימון כבוש ושתי חתיכות של גבינת פטה מצוינת מעשה ידיו של משק הירש. זה סלט מקומי, אחי, והוא הותיר בנו מחשבות כפירה פילוסופיות שאין עליהן תשובה: בשביל מה לפתוח מסעדה צרפתית במדינה לבנטינית?
גם סקאלופס – שלושה במספר, קפואים ומופשרים – מוגשים על קרם כרובית, עם סלסילת עלי חרדל ותפוח ירוק, הייתה מנה טובה. סקאלופס מטוגנים למשעי, עסיסיים, הקרם חלק ומעודן. אירופה! טוב די, אני מפסיק להשתמש במילה הזאת.
למנות עיקריות הזמנו את הבייסיק של הבייסיק של כל בראסרי: סטייק וצ'יפס, המבורגר ופילה דג. הסטייק, סינטה, הגיע עם צ׳יפס קמחי, במידה מדיום רייר ומכוסה ברוטב פלפלת אנכרוניסטי. לפחות בתפריט היה כתוב שזה רוטב. בפועל אלו היו מים חומים חסרי טעם. כאילו שמישהו בשה ויוי שכח כיצד מצמצמים רוטב. הסטייק היה סביר מינוס. די נטול טעם. לא אתפלא אם יצא מהקפאה. לא מדדתי את משקלו כך שאני לא יודע להעריך עלות מול תועלת. די, יש גבול.
גם ההמבורגר היה סביר ותו לא. קציצה קצת יבשושית, לחמנייה קצת יבשושית, אותו צ'יפס קמחי. יש כל כך הרבה המבורגרים טובים בעיר, למה לבזבז זמן על הבינוניים שבהם? פילה פורל התמקם בקצה הנגדי של הסקאלה. מטוגן מושלם, עור פריך, בשר מלא עסיס. פורל הוא אחד מדגי החקלאות הימית המצטיינים שיש, אם לא המצטיין שבהם. טובל ברוטב בר בלאן על בסיס חמאה (את היין הלבן החליפו בשמפניה) עם קוויאר אדום בשביל המליחוּת, ובצד – תפוחי אדמה אפויים בתנור שהיו פי כמה וכמה יותר מוצלחים מצ'יפס. מנת דג מצוינת.
לקינוח הזמנו פרי ברסט, אלא מה. אותה פחזנייה גדולת מידות, ממולאת בקרם מוסלין, או במקרה של שה ויוי – קרם פטיסייר שוקולד ושבבי קרמל פריכים. הכול מאוד מתוק ומאוד מוגזם. מסוג הקינוחים שאי אפשר לנשום אחריהם.
שה ויוי היא מקום ללא יומרות מיוחדות, פרט לאלה שנוגעות בעניין המחיר. כאמור, לא בטוח שמשם תגיע הישועה הכלכלית לאזרחים שכורעים תחת הנטל. וגם האוכל הוא לא איזו בשורה מעניינת במיוחד. באנו, אכלנו וחזרנו בחמסין הביתה.
על קצה המזלג: שה ויוי היא בראסרי תל-אביבי חדש שמבקש לשחזר את החוויה הצרפתית ועושה זאת בהצלחה חלקית בלבד. כדי לשלוק אויסטרים טובים במחיר מינימלי יהיה בכל זאת צריך לנסוע לפריז ולא לרחוב דיזנגוף.
דיזנגוף 166, תל אביב
