השבוע שקדם לפינוי מביתם ומבית הקפה שלהם, היה שבוע קשוח לבני הזוג אביבה ויואל אורבוך – הבעלים של בית קפה קוקיה בכפר גלעדי ופיצה טראק בקיבוץ דפנה. במהלך השבת ההיא היה אמור להתקיים בצפון הפנינג אמנות גדול שאליו התכוננו העסקים בכפר גלעדי במשך ימים ארוכים. "ביום שבת האחרון של סוכות היה אמור להתקיים פסטיבל 'גליל ארט', יריד גדול של אומנים בצפון. למעשה, זה נחשב אצלנו ליום הכי חזק בשנה. חודש לפני זה כבר התחלנו לעבוד על ההכנות, זה יום שאנחנו עובדים בו פי ארבעה מבכל יום אחר. התכוננו מראש ליום הזה עם הרבה עובדים והרבה מלאי – ובמקום זה קיבלנו מלחמה", משתפת אורבוך.
הזוג אורבוך, שמתגוררים ממש על קו הגבול עם לבנון, מרחק קצר מכפר לבנוני, פונו מביתם כבר ביום הראשון למלחמה, ולא חזרו מאז. "כבר בשבת בערב פינו אותנו, מעכשיו לעכשיו. רצתי לבית הקפה, כיביתי את המכונות ואת האורות ויצאתי. אמרו שזה למשך שבועיים, אף אחד לא האמין שזה יימשך יותר מחצי שנה. מאז זה שטח צבאי סגור", היא מספרת.
ומה עם כל ההכנות לאירוע?
"אחרי שבועיים קיבלתי אישור לעלות לקיבוץ ולהיכנס לבית הקפה. קיפלתי הכול, קינוחים שהיו קפואים הצלחתי למכור, ואת כל השאר זרקתי, כל מה שהיה במקרר. הכנתי לאירוע הזה המון דברים, היו לנו במקררים לזניות, קישים, הרבה מאוד ירקות לסלט, כריכים, לחם. היו לי שם גם הרבה מאוד עוגות בכל מיני גדלים. הכול הלך. זה היה כאב לב עצום. היו שם חמישה ארגזים גדולים של חסה סלנובה וחסה בייבי. עמדתי במטבח, חתכתי ירקות וחילקתי לחיילים. הם מאוד נהנו לקבל סלט טרי בין כל האוכל שהיה להם שם".
אורבוך סגרה את בית הקפה שלה, פיטרה 16 עובדים, והיום המקום היפהפה בקיבוץ סגור, מוזנח ונטוש. תושבי הצפון מספרים שהתחושה היא שלא רק GPS אין שם – גם אין מטיילים, אין תיירים ויישובים שלמים עזובים. רק בשבועות האחרונים נסגר עוד עסק בצפון שלא הצליח לשרוד, והפעם "שלום על לחם", מאפייה מקסימה בקיבוץ חולתה, שפעלה שם 15 שנה.
13 שנה עברו מאז שאביבה ויואל אורבוך עברו מעוטף עזה לכפר גלעדי. במקור שניהם מברור חיל, קיבוץ סמוך לקו העוטף. הם למדו בתיכון האזורי שער הנגב, ובני הכיתה שלהם, המשפחה הקרובה והחברים – כולם תושבי כפר עזה, נחל עוז ומפלסים. ההורים של אביבה גרו ברעים כמה שנים, וב-15 שנים האחרונות אמא שלה גרה בשדרות.
יואל, איש טלוויזיה בעברו, ניהל את מסעדת דיקסי בגלגול הקודם שלה, כשעוד הייתה שייכת למסעדנית לשעבר אירית שנקר ולשף חיים כהן. אביבה ניהלה כמה מוסדות קולינרים כמו רביבה וסיליה ברמת השרון, אורנה ואלה בשינקין בתל אביב ופסטה מיה ברמת החייל.
קוקיה נפתחה בתחילה בקיבוץ דפנה, ולאחר שנתיים הם פתחו לצידה את הפיצה טראק – הפיצה הדקה הראשונה בצפון. "הכנו אותה עם מוצרלה טרייה ועגבניות טריות ולא מקופסה. אף אחד לא הבין למה הגבינה של הפיצה שלנו לבנה ולמה אין בצק", אומרת אורבוך, "הפיצרייה הייתה במבנה נייח אבל למרות זאת קראנו לזה 'טראק' כי העיצוב היה של משאית ממש. הפרונט של הדוכן היה של משאית ליילנד ישנה. המטבח היה פצפון והיה חלון שהוא שימש כדלפק. אנשים לא ידעו איך לאכול אותנו בהתחלה, אבל בסוף זה תפס. זו הייתה בשורה גדולה אז. גם בתחום הקפה היינו חלוצים כי היינו הראשונים באזור שמכרו קפה שהוא לא בתחנת דלק".
עם השנים גדלו וגם המטבח התפתח. אבל אז בדפנה הוחלט לפתוח במקום מרכז מסחרי, קוקיה נסגר, ובמקומו נפתח מחדש בית קפה באותו השם בשביל הלולים בכפר גלעדי - מתחם כפרי משופץ שהיה בעבר שביל שבו לולי תרנגולות, והוסב לאזור בילוי מקסים שבו גלריות, חוות סוסים, מבשלת בירה ובית קפה. גם הפיצרייה נסגרה זמנית והייתה אמורה להיות חלק מהמתחם החדש בדפנה - אך בגלל המלחמה הוא לא נפתח עדיין.
כרגע הזוג אורבוך מפונים כקהילה אחת לאוהלו ומתאכסנים באכסניה מול קיבוץ כנרת. על הפיצה טראק לא מגיע להם שום פיצוי מהמדינה כי העסק עדיין לא נפתח, ובשביל לסגור את קוקיה ולשלם לכל העובדים ולספקים, הם נזקקו לסיוע כלכלי. הם החזיקו את הראש מעל המים בעזרת הלוואה מספארק אי אל, פלטפורמה שמעניקה הלוואה לבעלי עסקים בתחום האוכל שפונו מביתם. אבל היו עוד אנשים בדרך שעזרו.
"ב-7 באוקטובר פינו אותנו לניר דוד, היינו שם שבוע וחצי ומשם פינו את כל הקיבוץ שלנו, כקהילה אחת, לאוהלו", מספרת אורבוך. "בחודשיים הראשונים זה היה נורא ואיום, מ-200 קמ"ש של עבודה ועשייה ירדנו לאפס. גרתי בחדר קטן עם בעלי ושני ילדים מתבגרים. היה קשה. הרגשתי שאלוהים בוחן אותנו היטב".
ואז הגיעה הצעה מלקוח של קוקיה, שהכיר את בני הזוג. "גיל גרין, אחראי האירוח בקיבוץ דגניה ב', אמר שיש לו מטבח פנוי וחדר שהיה פעם קונדיטוריה, ואם אני רוצה, אז הוא יסדר לי שם שולחן עבודה. נסעתי לקוקיה והבאתי משם מדפים ואת כל הציוד והחפצים – תנור, מקרר, מקפיא. ככה התחלתי לאפות לקהילת כפר גלעדי הקטנה, וקצת לתושבי האזור. בהתחלה פרסמתי שאני מוכרת רק עוגות בחושות עגולות, ולאט לאט זה התרחב ואני מכינה גם מדליוני שוקולד וקראנץ' נוגאט. אין לזה שם, וזה עובר בעיקר מפה לאוזן. אני לא מפרסמת את זה להמונים כי אני לא יכולה לייצר כמויות גדולות. לא פתחתי את קפה קוקיה מחדש וזו לא פרנסה בכלל, זה בעיקר בשביל השפיות שלי וקצת כסף כיס. בחודשים הראשונים לא עשיתי כלום וזה הוציא אותי מדעתי, ועכשיו אני ממשיכה לאפות ושומרת על השפיות. העיסוק הזה מחזיר אותי לשורשים שלי של האפייה, וזה מעסיק אותי כמה שעות ביום ומוציא אותי מהמסגרת. זה גורם לי להרגיש חיונית ואני מרגישה שזו הצלה בשבילי".
ומה הלאה?
"זו שאלת השאלות. כרגע אין צפי לחזרה הביתה. אין ודאות. המלחמה בצפון עוד לא התחילה, והאי ודאות זה הדבר היחידי הוודאי בכל זה. בשבוע שעבר שלחנו הביתה שקים עם בגדי החורף שהיו איתנו פה, זה טרללת".
