מתחם הנמל בעיר התחתית בחיפה הוא אחד האזורים הכי מסעירים שיש כרגע בישראל ואולי בעולם כולו (סתם, הגזמתי). כנגד כל הסיכויים קורה שם דבר גדול: מיזם עירוני מלאכותי שנוצר במשרדי העירייה ונועד להפיח קצת רוח חיים בעיר הגוססת הזאת, וראו איזה פלא – זה הצליח ביג-טיים. זו ליד זו נמצאות שם מסעדות שכל אחת מהן מצטיינת בתחומה. רולא עם המטבח השאמי, פיצה נאופוליטן המעולה, רוקו היוקרתית עם הסושי הכי טוב בארץ, שוּלה הקטנה והמטבח הטברייני, וניה ביסטרו היעילה, פאב העוגן הוותיק עם הרוסטביף הנהדר, לוקס של השף עלאא מוסא שמגיש אוכל ערבי-פלסטיני יצירתי, ויש עוד מסעדות סבירות ולא רעות, וגם מקומות שהם סודות שמורים (על פינת הקוקטייל שמעתם?). אתה מסתובב שם, והראש מסתחרר ממגוון האפשרויות שנמצאות במטראז' המצומצם הזה. חיפה בתור יעד קולינרי מעודכן, לוהט ועכשווי? האם זה מדע בדיוני? לא, קולנוע דוקומנטרי.
עוד ביצים עלומות:
עלאא מוסא, ההוא מלוקס, פתח לפני כחודשיים את קרודו הצמודה, מסעדה שלוקחת את המטבח האיטלקי ומשלבת אותו עם השפעות מקומיות ברורות, מתוך הבנה שבין שני המטבחים יש ים תיכון אחד והרבה מאוד שמן זית. "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו?", נשאלה השאלה בספר עמוס פרק ג׳, פסוק ג׳. ילכו גם ילכו, זו התשובה החד-משמעית. בין ישראל ואיטליה יש זהות אינטרסים מובהקת שמתבטאת בצלחת. אנחנו לא כל כך שונים מהם והם לא מאיתנו. טעמים חזקים, הרבה עגבניות, שום, פחמימות מעולות, טרי-טרי. זה שידוך שנעשה בגן העדן של הארטישוק היהודי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בסך הכול אין כאן יותר מדי הפתעות, וגם לא צריכות להיות. מוסא הוא לא הראשון לזהות את הקשר המקומי-איטלקי ובטח גם לא האחרון. אה, ויש את העניין של מזג האוויר. בקרודו יושבים בפנים על הבר ובחוץ על המדרכה, שם מאווררים תעשייתיים ענקיים ניצבים משני הצדדים ומעיפים רוח חזקה לפרצוף. נאלצנו לעבור שלושה שולחנות לפני שמצאנו מקום שמוגן מהטורנדו האימתני. עכשיו, אני מבין שקיץ וחם נורא, אבל המשמעות של מקומיוּת, לא רק באוכל, היא גם בהשלמה עם הסביבה שבה אתה חי. באיטליה האזרחים יושבים על המדרכה ונהנים מהשמש ומהטמפרטורות. הם יודעים להעריך את מה שאלוהים נתן להם. בישראל עדיין נלחמים במזרח-תיכוניוּת ומנסים לגרש אותה באמצעות מאווררי ענק. תיהנו מהסימפטומים, חבר'ה, ותגידו תודה שאתם לא גרים בפינלנד.
אחרי שהתגברנו על רוחות המאווררים הזמנו אוכל. המנות דווקא מתאימות מאוד לאקלים המקומי. קלילות, לא מכבידות, קטנות ובינוניות בגודלן. הזמנו פוקצ'ה נהדרת שנשלפת מהתנור, וסביר להניח שנאפית מהבצק של הפיצה ששייכת לז'אנר הנפוליטני, האוורירי והתפוח בשוליו. הפוקצ'ה נטבלה בשמן זית מצוין, והרמנו כוסית של מי ברז לחיי החיים הטובים והפשוטים.
לקחנו גם פיצת פירות ים. שרימפס, קלמרי ומולים. במקום רוטב עגבניות – קרם לימון ואיולי בזיליקום, שהדהד את השימוש המקומי בלימון כבוש. הבצק מעולה. פירות הים קפואים ומופשרים, אבל זה לא כזה נורא. הלימון הוא תחליף חמצמץ ומריר לרוטב המסורתי. יש כאן חדשנות לא רק לשם חדשנות. זו פיצה מנומקת היטב שמחברת טעמים שהגיוני להם להיות ביחד בזמן הזה, במקום הזה.
המשכנו לאחת ממנות הדגים הטובות ביותר שאכלנו לאחרונה, אף שבמטבח ניסו להרוס לה. פרוסות עבות של אלבקור (מין של טונה), שזוהי העונה שבה הוא מגיע אל חופינו והדייגים חוגגים. זה דג מופלא, טעמו עדין והוא אשכרה נמס בפה, לא בתור קלישאה אלא על באמת. חוץ מכמה גרגירים של מלח, האלבקור ממש לא זקוק לתוספות. הוא הכוכב והוא מלך המשיח. אבל בקרודו משום מה החליטו לשדך לדג הנא הנהדר הזה תוספות מיותרות של קרם אבוקדו וסלט מלפפון וכוסברה. בשביל מה להרוס?
ברוסקטה של דג כבוש בסמבוקה (ליקר איטלקי בטעם אניס) היא מנת ביס חביבה. שתי חתיכות של לחם קלוי ועליהן מרוחה שכבה של לבּנה מעושנת, עגבנייה מרוסקת ודג שנכבש יחסית באגרסיביות. איתה לקחנו מנה של ארנצ'יני – כדורי האורז הממולאים בדרך כלל במוצרלה. בקרודו החליפו את האורז בפריקה, הוסיפו עשבי תיבול, ערבבו בפרמזן ומילאו בקרם אפונה. דגן התחלף בדגן, אבל איזה הבדל. הפריקה מעניקה את טעמה המעושן ובוראת מחדש את הקונספט של ארנצ'יני. אם יש הצדקה לשילוב המקומי-איטלקי, זה קורה במנה הזאת באבּוּ-אבּוּה.
אחר כך הזמנו שתי מנות פסטה: טורטליני לובסטר היא מנה די סתמית. הכיסונים ממולאים בבשר לובסטר די תפל (בוודאי קפוא) עם קרם כרישה, חתיכות מזעריות של שרימפס קריסטל וצ'יפס כרישה מלמעלה. לעומת זאת, פטוצ'יני ברוטב של לימון כבוש, אריסה ועשבי תיבול היא כל מה שצריך. האטריות מגיעות אל-דנטה, הרוטב נהדר, ממש הגשמת החלום המקומי-איטלקי, ויש בצד גם שיפוד של מוסר שהתפחם היטב על הגריל ושמר על עסיסיותו. זה פטוצ'יני צפון-אפריקני לעילא ולעילא ולאללה.
סיימנו את שלב המנות העיקריות (שהן בעצם מנות בגודל בינוני ומטה) עם סינטה עגל שמגיעה פרוסה לפרוסות דקות, מדיום-רייר, בציר פטריות בשביל טיפ-טיפה אומאמי ואצבעות פולנטה מטוגנות ומיותרות. סטייק לא רע בכלל, חייבים להודות, ואחריו קינוח – טירמיסו סביר, שיכול היה להיות קלאסי אם לא היו מתעקשים להוסיף לו קצפת מהולה בסמבוקה. טירמיסו לא זקוק לחיזוקים, לא בצד ולא באמצע. בגלל זה הוא טירמיסו. מילא. לא נעלבנו בשמו, וקרודו נוספה לרשימת המקומות שכדאי לבקר בהם במתחם הנמל בעיר התחתית בחיפה המתפוצצת מרוב מסעדות מעולות. מי היה מאמין?
על קצה המזלג: מתחם הנמל בחיפה הוא אחד מאזורי האוכל הכי מסעירים כרגע בישראל, ומסעדת קרודו של השף עלאא מוסא היא עוד פנינה מוצלחת בשרשרת. כן, כולל אחת ממנות הדגים הטובות ביותר שאכלנו לאחרונה.
קרודו, רחוב הנמל 15, חיפה
