השף עידן בושארי, המוכר יותר בשם "פומפי", רק בן 33 וכבר הספיק לא מעט בחיים שלו: להתמכר לסמים, להיגמל, להשתתף בריאליטי, לנצח, לפתוח מסעדה בתל אביב בשם קילומטראז', ועכשיו בתחילת המלחמה גם לריב עם השותפים שלו – ולהשלים. אז אולי הריאליטי הסתיים כבר לפני שנתיים, אבל הדרמות ממשיכות ומה שבטוח - משעמם זה לא.
הבלגן התחיל שבועיים לפני פרוץ המלחמה: נערך אירוע בחדר הפרטי למעלה, החגיגות יצאו משליטה, פומפי התעצבן על השותפים ושבר את הכלים – למחרת הוא כבר היה על טיסה לצרפת. "לקחתי את הדברים שלי והלכתי", הוא מספר. "הייתה מסיבה בחדר הפרטי ואני אוהב ששמח פה אבל יש גבול דק בין שמחה לבין מועבט, ויום אחד לטעמי עברו שם את הגבול. אני אמרתי משהו לאחד העובדים, והשותף שלי מקבוצת הניהול (קבוצת OTH של מלונות בראון, ת"ג) לא גיבה אותי. הרגשתי שאין לי גב, זה גרם לפיצוץ. בבוקר למחרת טסתי".
הזכייה של פומפי
מה היה שם שהרגיז אותך כל כך?
"הכול קשור לדבקות בערכים. חונכתי וגדלתי בקבוצת מחניודה הירושלמית, וכל מה שאני עושה היום וכל קווי המתאר של האוכל שלי, כל הערכים וכל העקרונות, באים משם. הגעתי למחניודה מבית שאוכלים בו כשר, והיום הבוקר טוב שלי זה פרשוטו וחמאה. אז ערכים כן יכולים לזוז לפעמים, אבל אחרי המקרה הזה פשוט הרגשתי שאני מתפוצץ, עזבתי הכול והלכתי".
לא פחדת שתישאר בלי עבודה?
"לא. פחדתי שאם אני אתן לדבר כזה לקרות בסוף אמצא עצמי בכלוב של זהב. פחדתי שאשאר שם רק בגלל שלא ארצה לעזוב את הטייטל, ולא כי אני באמת נהנה. נגעו לי שם בנקודה רגישה. תראי, במסעדת קילומטראז' יש הרבה שותפים אבל פרצוף אחד בפרונט – הפרצוף שלי. אם מישהו לא נהנה מהחוויה זה עליי, אם אוכל חוזר זה עליי, אם המוזיקה לא טובה זה גם עליי, אני הפנים של המקום. יש עליי המון לחץ, המון אחריות והמון דברים על הכתפיים. יש לי ארבעה נערים בסיכון במסעדה ואני מרגיש אחריות כלפיהם".
השבוע פומפי מציין שנתיים לקילומטראז', שנפתחה בתום התוכנית "המסעדה הבאה של ישראל" ששודרה ברשת. כבר בשלב האודישנים לתוכנית נחשף עברו הסוער של השף ויחסיו ההדוקים עם אסף גרניט. פומפי, שהיה בעצמו נער בסיכון, סיפר שהחלום שלו לפתוח מסעדה ולהעסיק נוער מיוחד. באותו האודישן גם נחשפה ההתמודדות שלו עם סמים קשים: אחרי כמה שנים יפות במחניודה בירושלים הוא טס לניו יורק ושם התאהב בקוקאין. לירושלים הוא חזר מוקדם מהמתוכנן כשהוא במצב קשה. אחרי שלא הצליח לתפקד ביקש יום אחד מגרניט עזרה, וזה נחלץ לעזרתו. על זה אמר גרניט באותו האודישן: "בשבילי עידן הוא כמו ליאו, הבן שלי".
אבל אז פומפי הגיע למקום הראשון בריאליטי, ומסעדת קילומטראז' שהוא פינטז עליה קמה בדיוק בלוקיישן שבו צילמו את התוכנית. הלוקיישן הזה נחשב למיתולוגי - שכנה בו מסעדת הרברט סמואל של יונתן רושפלד, שהקים אותה יחד עם עדי שטראוס (שהיה אז הבעלים גם של טפאס אחד העם).
אחת המיתולוגיות הקשורות לחלל הזה הוא האי בישול במטבח – מותג יוקרתי מאיטליה שהגיע לתל אביב באונייה ועליו שילם שטראוס – כך אמרו אז ההערכות – קרוב ל-2 מיליון שקל. בזמנו האי הזה היה גאוות השף וגאוות המסעדה. אבל עכשיו הוא נראה אחרת לגמרי, ואולי הסיפור שלו מספר בעצם את הסיפור של הקולינריה הישראלית בעשור האחרון – מהתנור עשו מדף, הגריל המיוחד הפך לצ'יפסר ועוד כמה התאמות קשוחות נעשו בו בשביל להתאים אותו לכאן ועכשיו. האי הזה היה יקר, ראוותני, גאוותני. לא היו לו חלקי חילוף ולא היה בנמצא אף אחד שיכול לתקן בו תקלות. אם בכל זאת התקלקל משהו, היו צריכים להטיס במיוחד מומחה מאיטליה.
עכשיו הוא של פומפי, שמוציא מהמטבח שלו מדי יום אוכל לכ-290 סועדים – מספר לא מבוטל, בטח לא במצב המסעדנות עכשיו בתקופת המלחמה, ובטח לא למסעדה שאין סביבה תנועה של אנשים, אלא צריך להגיע אליה במיוחד.
יום לאחר פרוץ המלחמה הוא כבר התייצב במילואים בתפקידו כחובש בחיל האוויר. אבל במקביל המלון שמעל המסעדה התחיל להתאכלס במפונים מהדרום ומהצפון, ופומפי ניסה בשלט רחוק לתפעל את כל מערך ההסעדה שכלל 300 איש לארוחת בוקר, 300 לארוחת צהריים ועוד 300 לארוחת ערב. במילואים הבינו את הצורך שלו להתגייס למשימה הלאומית ושיחררו אותו להכין אוכל למפונים. "היינו מכינים אוכל פשוט, פשטידות, אורז, עוף, סלט. תוך כדי שמעתי סיפורים של מפונים, היו כאלה משדרות שראו את המחבלים בעיניים ועוד סיפורים נוראיים שבכל אחד מהם ראיתי את הקושי ואת הפחד. כשפתחנו את המסעדה מחדש, התחלנו לציין על גבי התפריט למעלה את מספר הימים שהחטופים שלנו בשבי".
איך זה לתפעל מסעדה בתקופה כזאת?
"קשוח לפתוח מסעדה בימים כאלה, לא ידעתי איך הקהל יקבל את זה, זה היה מפחיד. עלו שאלות כמו איזה מוזיקה ננגן כאן – שקטה או רועשת? הבנתי שאנשים מחפשים לברוח קצת ממה שקורה. חוץ מזה גם ארבעה טבחים שלי גויסו למילואים, כולל הסו שף שלי, ונשארתי לעבוד רק עם שניים. עד היום הם במילואים".
מה קורה עם אוסף הפומפיות שלך?
"יש לי אוסף פומפיות מכל חור בעולם – מפומפייה מהקריבים ועד פומפייה מהשואה. יש לי גם פומפיות היסטוריות מאיטליה, מצרפת, מברצלונה משנות ה-60. כל מי שטס לחו"ל, חוזר עם פומפייה בשבילי ועם השנים נהיה לי אוסף ענקי. אני זוכר כל אחת מהן, מאיפה הגיעה ומי הביא לי אותה. הסו שף שלי הביא לי עכשיו פומפייה מחאן יונס מאחת הפעילויות שעשו שם, וכתב לי עליה הקדשה. שמתי אותה בכניסה למסעדה, שכולם יראו".
תגיד, ואיך סידרת בסוף את העניינים עם השותפים?
"דיברתי עם המנטורים שלי ממחניודה והם צחקו עליי. אמרו לי שככה זה בשותפות ושותפים צריכים ללמוד להסתדר. אחרי הכול OTH הם השותפים הראשונים שלי בחיים, ובאמת אולי זה טוב שיש פערים ואי-הסכמות וצריך פשוט לדבר על זה. חזרתי רגוע לארץ ועשינו שיחה. בכיתי כמו ילד כי הרגשתי פגוע, אבל כל אחד מאיתנו לקחת אחריות על מה שקרה - אני על החלק שלי שקמתי והלכתי והם על החלק שלהם. זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איך לא משנה מה קורה בחיים, הכול מתחיל ונגמר בתקשורת בין בני אדם. בסוף, החברים ממחניודה הצילו אותי מהפיצוץ הזה, הם המשפחה שלי, הם אלה האנשים שגידלו אותי ואני כל יום מכיר להם תודה בלב".
הם היו המנטורים שלך ועכשיו אתה בעצמך עושה מנטורינג לטבחים אחרים.
"אני מרגיש שעשיתי קילומטראז' אבל יש לי עוד הרבה קילומטראז' לעבור. המסע לא נגמר עדיין".
איזה פומפי נכנס לפה לפני שנתיים ואיזה פומפי אתה עכשיו?
"נכנסתי לכאן מפוחד, חושש ולא מגובש. פומפי של היום בטוח מאוד בעצמו אבל גם מסתכל על הפצעים שלו, שכבר הגלידו, ומתחיל לקבל את זה שהפצע הפך לצלקת ויישאר שם. זה מי שאני וזה בסדר. זה לא צלקות מהתקופה הפרועה אלא צלקות מהניסיון. אף פעם לא הייתי הבעלים של מסעדה, ועכשיו יש עליי הרבה אחריות".
ומה עם זוגיות, נשאר לך זמן לזה?
"לפני שנה הכרתי את עליס, ומאז אנחנו יחד. הכול קרה ערב אחד כשהיה לנו מחסור בכוח אדם והיא עבדה במלי מלו, המסעדה של מאיר אדוני במלון בראון, והגיעה לקילומטראז' בשביל לעזור. ראיתי אותה עולה במדרגות והייתי במטבח ופשוט הסתכלתי עליה והייתי בשוק ממה שאני רואה. אחרי המשמרת התיישבתי לידה עם לוח שש בש ואמרתי לה בואי נשחק. שיחקנו עד ארבע בבקר, היא קרעה אותי. היום אנחנו גרים יחד בהרצליה, יש לנו שתי כלבות ואנחנו שם בשקט שלנו. התחלנו לשחק טניס יחד. עליס מזכירה לי את אסף גרניט, גם היא תחרותית מאוד. היום היא המנהלת בר שלנו במסעדה והיא הכי טובה שהייתה לנו עד היום. אנחנו גם אוהבים לדוג יחד".
ולמה הרצליה? שניכם רוב היום בתל אביב.
"היום-יום שלי בועט, מהיר, רועש וחזק. נדרשת ממני המון תשומת לב להרבה דברים, וגם כשמצב הרוח שלי לא בשמיים אני צריך לשים על עצמי כל ערב את המסכה של 'פומפי'. בערב, כשאני מוריד את המסכה קוראים לי עידן, וכשאני עידן אני אוהב שקט. בהרצליה יש לי שקט, ועם עליס יש לי שקט. היא עושה לי הרבה נחת בלב, ובבית".
