זה היה עוד בוקר בדרך ללוד. בדרך כלל, כשאני מגיע ללוד אני לא יכול לחזור לתל אביב מהר. יש לי הרבה זיכרונות ילדות מהעיר לוד. בלוד למדתי לרוץ מהר מאוד, ומדהים לגלות כמה מהר אתה יכול לרוץ כשרודפים אחריך. אני לא חושב שהייתה פעם אחת שבה סיימנו משחק כדורגל עם תוצאה ברורה.
כל השבוע חיכינו לשוק של לוד ביום שלישי. בשנות ה-80 לא היה מקום ססגוני יותר ויפה יותר מהשוק. באותם ימים לא היו טלפונים סלולרים וההורים היו משחררים אותנו בבוקר לשוק עם כמה לירות בכיס ומצפים שנחזור הביתה לבד. הילדות בלוד לימדה אותנו כמה העיר הזאת שונה לגמרי משאר חלקי הארץ שלנו, ואני חושב שזה משהו שתקף גם היום.
הפעם הגעתי ללוד עם נסיעה לבית המשפט. שוב לקחתי אנשים עם חולצות מכופתרות ועניבה מהודרת, ואחרי שהורדתי אותם במקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו, המשכתי לדרכי, לחפש לי משהו לאכול. ממש באלכסון לבית המשפט, על אחת מפינות הצומת, ראיתי את מכלוף. אני כמעט בטוח שפעם היה כאן פלאפל סוזן. הרבה מאוד שנים שכנה בפינה פלאפלייה של פעם, והיום יש שם שלט גדול שעליו מתנוסס השם "מכלוף".
מכלוף נמצא במיקום מרכזי בעיר. אי אפשר לפספס את הדלפק הענקי שלהם, שמקיף את המקום, ובו יש סלטים לרוב. ניגשתי לשם עם שאלות של מתחיל ולא של מקומי, ואלה התשובות שהצלחתי לדוג: מכלוף זה מיכה, הבן של גבי מהימים שהיה פה פלאפל סוזן. לפני כמה שנים מיכה וגבי שינו את העסק והגדילו אותו בהתאם למה שמיכה כינה "חדש ועדכני". הם הגדילו את התפריט גם לטובת הלקוחות המזדמנים אבל גם לטובת אלה שיוצאים רעבים עם הרבה תיאבון מבית המשפט, חוצים את הכביש ומגיעים לשבת במקום.
מיקדתי את עצמי בתפריט, ובינתיים ראיתי שהם מטגנים מאחורי הדלפק קציצות ערוק. גם ככה זו הייתה שעת בוקר, והיה לי מוקדם מדי לביס בשרי. לדעתי יש שעות שמתאימות לכל מאכל: כמו שלא אוכלים חומוס אחרי 13:00 בצהריים כי זה מפיל גם מקצוענים, כך גם בשר אוכלים רק בשעות הצהריים או בערב.
ריח הטיגון של קציצות הערוק התפזר לו מעבר לדלפק ונכנס כאילו בכוונה ישר לאף שלי. נפלתי על הנאגלה הראשונה של הבוקר, ועמדתי שם בוהה בתפריט מטעמי נימוס בלבד. זה היה כמו להיכנס לחנות ולהתעניין במה שאתה לא באמת רוצה לקנות, כי הייתי כבר נעול על המטרה שלי - פיתה ערוק ב-25 שקל. בשבילי זה בול לבוקר, רק בבקשה בתוך פיתה עם קציצה שתגיע מלמעלה עד למטה, בשביל שנרגיש את הטעם גם בביס האחרון.
כל מה שיכול להיות טוב בפיתה
קודם כל זה זה מתחיל בפיתה דשנה ושמנה - לא מדובר כאן בפיתה דיאט קטנה. אחר כך הציעו לי שם סלטים. בבית, כשיש ערוק, אתה דוחף לפה בעמידה שתי קציצות בלי חשבון, אבל כאן עצרתי את השכונה שחשבתי לעשות, ו"התנמסתי" בהתאם. חשבתי לעצמי שנתחיל יפה ומנומס, ומשם נתקדם. התחלתי עם צלוחית של ירקות צבעוניים ואחר כך עברנו לסלטים בתוך הפיתה: שמו שם סלט כרוב - והרבה, שהיה לא מלוח מדי וגם לא חמוץ מדי; כרוב כבוש; קצת מלפפונים חמוצים מעל לקציצה הראשונה; שכבה של חצילים, ואחר כך המשיכו עם קצת חריף בשביל אפקט הצריבה הקלה בחיך. אחר כך הוספתי עמבה ומרחתי אותה כל הדרך מלמטה עד למעלה; עוד שכבה קלילה של חצילים; ומעליה קציצה שנייה וענקית.
לקראת הסוף מעל הכל קיבלתי בונוס: סיגר תפוח אדמה חם וקריספי, כי ככה מגישים פיתה אצל מכלוף, ככה מיכה רוצה וככה זה יוצא. לקחתי את הפיתה שלי והלכתי לכיוון המונית לצלם אותה, תוך כדי שאני מנסה לאזן את הפיתה, שחס וחלילה לא ייפול הסיגר כי לא רציתי שתפספסו את היצירה המתוקתקת הזאת. שימו לב - את מה שמתרחש בתוך הפיתה רק אתם תוכלו לארגן לעצמכם ולא האיש שעומד מאחורי הדלפק. אני הלכתי על גרסת כל טוב עם עוד קצת כל טוב - ובשכבות.
בתכל'ס, ארגנתי לעצמי כאן את כל מה שיכול להיות טוב בפיתה עם ערוק, ואף אחד לא עצר אותי בדרך למטרה שלי. מרוב עוד ועוד כל טוב בפנים, הפיתה שלי התנפחה יתר על המידה, אבל ככה יוצאת לי בדרך כלל כל פיתה - גדולה ומלאה יתר על המידה, ולפעמים היא אפילו נראית כמו כדור קטן.
מתי בפעם האחרונה אכלתם פיתה בשלוקים? אחרי שזללתי את הסיגר המעולה בהתחלה, ניסיתי לנגוס בפיתה החמה, וכל נגיסה הייתה נימוחה ונמסה לי ישר אל תוך חלל הפה. קציצות הערוק היו רכות בדיוק כמו שצריך, הטיגון העמוק של השכבה הרכה של הקציצות היה מדויק, הקציצות התפצחו תוך חלקיק שנייה אל תוך התוכן החם של הפיתה, והתיבול של כל זה היה עדין.
זאת הייתה ארוחת בוקר שסגרה לי את הפינה עד אחרי ארוחת צהריים. אין מצב לצאת רעב ממכלוף, הכל כאן מצא חן בעיניי - הפיתה המעולה, הסלטים בלי סוף, קציצות הערוק המעולות והסיגר מעל הכל. בדרך כלל אני מצליח לעצור באמצע הפיתה ואז להמשיך אותה במהלך היום, אבל לא כאן. הפיתה נעלמה לאחר דקות בודדות, ואני קיבלתי פינוק אמיתי במרכז העיר לוד.
