המונה טועם מצא את הקבב המושלם בעוטף עזה
(צילום: עמית הובר, חגי דקל)
אין שום דבר מצחיק בלנסוע על כביש 232. בדרך כלל הייתי מגיע לאזור בשביל לרכב במסלול הסינגל של קיבוץ בארי, שזה מסלול סינגל רגוע באופיו ולדעתי גם הכי יפה בארץ.
לטורים קודמים של המונה טועם:
כשאני נוסע במונית בחלונות פתוחים, וקולות עמומים עוטפים אותי מכל כיוון אפשרי, לרגע זה מרגיע לחשוב שהכל נופל מסביבך ולא ממש עליך. כשאין אזעקה שמשתוללת מסביב, אתה קשוב עם כל הגוף לנייד, ומנסה לשמוע אם יש איזה טיל או בלון ספציפית בדרך אליך.
- לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים באוכל - הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
בסך הכל מדובר על חבילה מעניינת של מציאות הזויה ולא הגיונית לתושבים שחיים שם. אבל מה שכן, אני לא יכול להסביר איך לא הולך לי התיאבון גם ברגעי לחץ. אז מה אוכלים פה, אני תוהה לעצמי. הרי לא יכול להיות שאין מה לאכול באזור, ורמז ראשון לכך - אם יש נהגי משאיות בסביבה - ברור שיש גם אוכל, כי הם אוכלים איפשהו. עכשיו לך תחפש איפה זה איפשהו.
למזלי הטוב יש גם יש בעוטף עזה סצנת אוכל מקומית, אבל היא חבויה לתוך עצמה: אין שלטים על הכביש, אפילו לא שלטים מאולתרים קטנים, ולכאורה נראה שאין דרך לדעת על מקומות שמוכרים כאן אוכל. אבל לאכול הם בטוח אוכלים, והייתי חייב לברר איפה בדיוק, אז עצרתי במכולת של חבל הבשור ושאלתי איפה אפשר לאכול באזור. בעל המכולת שלח אותי למסעדה בשם לב העוטף, ובחצי צחוק אמר שאם אני כבר שם אז שאביא לו בדרך חזרה מנה קבב.
חזרתי בחזרה למונית, והפעם לא בנסיעה עם לקוחות - הפעם הייתי הלקוח של עצמי בדרך לאכול. המרחקים בין יישוב ליישוב כאן הם מרחקים גדולים מאוד. בתור נהג אורבני תל אביבי אף פעם לא התרגלתי אליהם והם נראים לי לא הגיוניים בכלל. כאן באזור צריך לנסוע לפעמים הרבה מאוד בין יישוב ליישוב, ותוסיפו לזה קצת התרגשות ולחץ הגיוני מהמצב הדרמתי באזור וקיבלתם כמעט התמוטטות עצבים. התקדמתי לאיטי לעבר הצומת, כשאני דבק בהוראות ההגעה שקיבלתי מהאיש החביב במכולת: חפש את הפנייה שמאלה ואחריה תראה מסעדה שממוקמת על הצד הימני אחרי הפנייה.
אז נכון שאסור שאסור לתלות שלטים מאולתרים בדרך, אבל כאן כנראה מישהו אוכף את התקנה הזאת, ומגיעות לו מחיאות כפיים סוערות. הרי לא מדובר פה על שלטים גדולים וזה לא שחברות גדולות ממתינות בתור לשלט שיתפנה ורוצות לפרסם באחד האזורים הכי פחות מאוכלסים בארץ, אז לפחות אלה שם במועצה יכולים לתת לעסקים מקומיים קטנים במה, ולאפשר להם להציב שלט קטן על הדרך או על אחד העמודים הקיימים. שלטונצ׳יק כזה קטן של מה שקורה באזור, או חתיכת קרטון קטנה על עמוד. לפחות מבחינה קולינרית, אפשר להעביר מידע קל להבנה בשלוש-ארבע מילים.
מסעדת לב העוטף חבויה בתוך מבנה גדול, ואם לא היו מגלים לי עליה, ספק גדול אם הייתי יודע על קיומה. מבחוץ אי אפשר לראות מה קורה אחרי שעוברים את דלת הכניסה, אז עשיתי עוד שני צעדים וגיליתי מסעדה מתוקתקת: ממש בכניסה מצד ימין יש בר סלטים, סלט משאוויאה, סלט כרוב עם גזר ןפלפלים ירוקים חריפים מטוגנים יחד עם פלפל שיפקה.
משם הגעתי לדלפק הזמנה מהירה, ושם חיכה לי עוד בר סלטים, גדול יותר ומסודר: קערות הסלט היו מלאות, ועל המגשים היו מערומים של כל טוב. מיד היה לי ברור שהולכת להיות כאן העמסה רצינית, כי העין נהנתה לראות כל קערה במקומה, כמו במסדר. היו שם סלט ירקות קצוץ, סלט כרוב סגול, סלט חצילים, פרוסות גזר עם פלפלים, גזר מגורר עם חריף שהיה ממש חומר בערה, סלט בדואי, ועוד מיני ממרחים די רגילים.
לפני עמדו לקוחות ואני הייתי האחרון בתור לטייק אווי שלי. הסתכלתי על התפריט והבנתי שזה לא מקום יקר בכלל. בהתחלה הזמנתי מנה של קבב בבגט, אבל מיד אחר כך הבנתי שאין הבדל במחיר אם אחלק את המנה לשתי ההנאות הקבועות שלי - חצי קבב וחצי מרגז.
את הבגטים אופים שם על המקום. הטייק אווי רק חזר ואני עמדתי שם והמתנתי כאילו בסבלנות שאין לי. ואז התחילו להכין לי את הבגט: שמו לי שם סלט כרוב טרי, סלט גזר שהיה חריף מידי לטעמי אבל אחלה, ובצד הצלחת קיבלתי חצילים מטוגנים וצ׳יפס על חשבון הבית.
חתכתי את הבגט לשניים, ובהתחלה החלטתי לנסות לא לאכול הכל, אבל לא יכולתי להפסיק כי הקבב של לב העוטף מעולה: הוא לא מלוח מדי והבשר לא טחון מידי, אבל הוא כן מתובל כמו שצריך. נקניקיות המרגז היו מהסוג שלא ממש חריף, והן היו מתובלות מידי לטעמי. חשבתי, שאולי הקרבה לאשקלון יכולה להסביר את עודף התיבול של המרגז.
אכלתי את החצי של הבגט עם קבב אחד לאורכו ועם מרגז אחד. לא יכולתי לשמור את הסוד הזה רק לעצמי, אז מיד ארזתי לאיש החביב מהמכולת גם מנה כזאת. רוקנתי את החלק השני של הבגט מתוכנו והמשכתי לאכול בהנאה רבה. היה לי שם רגע אחד רגוע בתוך רעש גדול מסביב, ואני יכול להגיד שמסעדת לב העוטף היא נקודת חובה לעצירה, לא רק בגלל המקום, אלא במיוחד בזכות הטעם המעולה.
