מכירים את הבדיחה הישנה על איך מכניסים ארבעה פילים לחיפושית? שניים מקדימה ושניים מאחורה. ככה בדיוק זה הרגיש בחלל הקטנטן של קימצ'יז. בסך הכול ארבעה-חמישה שולחנות, ובהצלחה עם להתיישב ולתפוס מקום. נדרשות יכולות פיזיות של פעלולן קרקס או נערת גומי כדי לנווט בין הסועדים. הרווחים בין השולחנות כל כך צרים, שכדי להגיע אל הכיסא אתה נדרש להכניס את הבטן. תנועה לא נכונה עם הטוסיק ואתה מפיל את כוס המים בשולחן שליד. הרמת יד לקרוא למלצרית? זהירות לא להכניס אצבע לעין של מי שמאחוריך. שלפת צ׳ופסטיקס? אמא'לה, סכנת נפשות. במשך כל הארוחה אתה נאלץ להתנצל: סליחה, אפשר אולי, רק רגע, אני צריך להגיע דחוף לשירותים, אוי, סורי, אופס, לא התכוונתי. המלצרים בקושי מצליחים להביא את המנות לשולחן. במזל לא הפכו לנו מגש על הראש. ניסיתם לאכול ביבימבאפ עם מרפק בצלעות? והאמת? זה רק הוסיף לקסם של המקום.
ביקורות נוספות:
כן, נו, למקומות פצפונים מהסוג של קימצ'יז – מה שנקרא "חור בקיר" – יש את כוח המשיכה שלהם, ואנחנו חסידים שוטים וקהל שבוי. על אחת כמה וכמה כשמדובר במסעדה קוריאנית, אולי היחידה שפועלת כיום בישראל (יש שמועה על מסעדה נוספת בירושלים, לא ביקרנו שם עדיין). זהו מטבח שמעולם לא קנה אחיזה אצלנו, וזו אכן תעלומה – הטעמים חזקים, חריפים לאללה, בול לחך המקומי. יש בשר, יש אורז, אין התחכמויות. אז מה הבעיה לעזאזל? אין לי תשובה טובה. פעם תהינו למה המטבח המקסיקני לא מצליח להתאזרח כאן. לאט-לאט גם זה קרה. כנראה שזה עניין של זמן. אם תאילנד הפכה למעצמה קולינרית תל-אביבית, אין סיבה שקוריאה לא תתגבר על מחסומי החשדנות. האם קימצ'יז היא הסנונית שמבשרת על המבול המתקרב?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
למרבה הצער, אני לא איש של בשורות מסעירות. לכאורה יש לקימצ'יז את נקודת הפתיחה המושלמת: השף והבעלים היא קוריאנית אמיתית, מאה אחוז, והיא אוחזת בכל הידע הדרוש. היא מלהטטת בין המטבח והשולחנות הצפופים, ולרגעים נדמה שאנחנו נמצאים באיזו סמטה צדדית בסיאול. התפריט כתוב באנגלית, וסליחה מראש על הפנטזיה האוריינטליסטית. אבל האמת היא שזו נותרת בגדר משאלת לב כמוסה. קימצ'יז לא מצליחה לקיים את ההבטחה האותנטית. זה לא שהאוכל גרוע או דוחה, אלא שהוא פשוט לא זה, ובראש ובראשונה הוא נופל במבחן החשוב ביותר: חריפוּת. המטבח הקוריאני מפורסם בספָּייסיוּת שלו. מי שאכל במסעדות קוריאניות בארץ המקור, בניו יורק או אפילו בדיסלדורף (ידעתם שזהו אחד ממוקדי ההגירה הקוריאנית הגדולים באירופה?), בוודאי מכיר את העונג הגדול ואת תחושת הכאב שמתפשטת אחרי שנתת ביס בבּוּלדאק (Buldak), שלא סתם זכה לכינוי "עוף אש". אכן שריפה אחים, שריפה.
לכל זה אין כמעט זכר בקימצ'יז. שום דבר לא בוער כאן. המנות הן מאוד-מאוד מתונות. זה מתחיל בקימצ'י, אותו כרוב מותסס בתערובת של פלפל חריף יבש וטחון בשם Gochugaru. הוא הגיע בסט של סלטים שכללו גם זוקיני וגזר חתוך ומתקתק, תפוח אדמה מבושל ומטוגן, דייקון ומלפפוני קימצ'י. זו תצוגת תכלית לא מרשימה במיוחד. מדובר במחמצים מתקתקים, והקימצ'י עצמו היה לא-חריף בקטע כמעט שערורייתי. קימצ'י דרדלה אשכנזי? רק אם אתם חושבים שאשכנזי זו קללה.
לצד הסלטים הזמנו מנה שנקראית ביצי מאייק (Mayak) או "ביצי סמים" כפי שהן מכונות בקוריאה. כלומר, זו אמורה להיות מנה ממכרת. מדובר בשישה חצאים של ביצים שמושרות בתוך מרינדה חריפה-מתקתקה של סויה, פלפלי צ׳ילי, דבש, שום ובצל. במקור הביצים אמורות להיות חצי-רכות, קרמיות במרקמן החלמוני. אנחנו קיבלנו ביצים שבושלו יתר על המידה במרינדה חלשלושה, כמעט בלתי מורגשת. בקיצור, מנה של ביצים קשות כמו שמקבלים בבית חולים. מכירים את "ארליך, תביא ביצים"? אז בדיוק כאלה.
המשכנו לשתי מנות דגל של המטבח הקוריאני: האחת, שכנראה מושפעת מהנוכחות האמריקנית בדרום קוריאה אחרי המלחמה הגדולה שהתרחשה בין 1950 ל-1953: פרייד צ'יקן. כנפי עוף פריכות שמוגשות במחית צ'ילי (גוצ'וג'אנג). מנה חביבה שלשווא חיכינו שתביא לנו בוקס לפרצוף. בסולם של אחד עד ארבעה פלפלוני צ'ילי, היא מקבלת חצי פלפלון בקושי.
כל הכיף במנת הביבימבאפ המפורסמת הוא שהיא מגיעה בתוך קדירת חרס לוהטת. האורז החם ממשיך להתבשל בשולחן ונוצרת שכבה שחומה ופריכה בתחתית, ממש כמו התהדיג הפרסי. אבל מה מסתבר? הביבימבאפ של קימצ'יז מגיע בקערת חרסינה רגילה. האורז בושל יתר על המידה, ממש עד כדי דביקות. ערבבנו אותו עם בשר בקר קצוץ, הירקות מסט הסלטים שפתח את הארוחה, ביצת עין ומחית צ'ילי. שוב, במקור אמור להיווצר מִישמָש מופלא של טעמים וטקסטורות, חם וקר. אבל אנחנו לא במקור. אנחנו הרחק מהמקור. הרחק-הרחק מהמקור. מה שנקרא – קר, מתקרר, קפוא רצח.
הזמנו שתי מנות שהיו המוצלחות יותר בארוחה: כיסוני "מאנדוּ", בצקן דקיק, ממולאים בקימצ'י (אי אפשר בלי קימצ'י) ומשכשכים בציר בקר. לא רע. טוקבוקי הן עוגות אורז ארוכות גזרה ומאודות, עטופות במחית גוצ'וג'אנג. לעיתים מגישים אותן יחד עם משולשים דקיקים של מה שנקרא "עוגות דגים" מאודות, שמרכיביהן נטחנו יחדיו. בקימצ'יז קיבלנו את הגרסה המטובענת, עם רוטב, נו, לא ממש חריף, אבל כל הקטע של הטוקבוקי הוא הטקסטורה הלעיסה, המסטיקית, הקפיצית של עוגות האורז, וזה היה מספיק כדי לזלול את כל הצלחת.
לקינוח קיבלנו ארבע יחידות של מוצ׳י – ממתק עשוי בצק אורז, ממולא בגלידות בטעמי קרמל, וניל, יוזו ומאצ'ה. זה קינוח קנוי כך שאין יותר מדי מה להתלהב, אבל הוא עשה את העבודה, כמו שכל קינוח שיוצא מתוך מקרר בחנות עושה את העבודה. קימצ'יז היא מסעדונת סימפטית על הנייר וקצת פחות באופן מעשי, ואנחנו נמשיך לחכות שהמטבח הקוריאני יגיע לישראל ויעשה את זה כמו שצריך. אל ייאוש.
על קצה המזלג: קימצ׳יז היא מסעדה נדירה - לא בגלל רמת האוכל, אלא מכיוון שזה כמעט בלתי אפשרי למצוא בישראל מקום שמגיש אוכל קוריאני שעשוי לפי כל החוקים. אז מה יש לנו לומר? תמשיכו לחפש.
ליליינבלום 21, תל אביב-יפו
