כדי להכיר את מדינת ישראל לא צריך להסתובב יותר מדי ברחבי הארץ. לא לבקר בכותל, לא לשכשך בכנרת, לא שוק מחנה יהודה, לא אילת, לא ים המלח ולא הטיילת בתל אביב. לכו ישר למסעדת סוהו בראשון לציון ותבינו הכול. זהו ההיכל המפואר של הישראליוּּת נכון לשנת 2022. אין מקום מושלם מזה כדי לחזות במו עיניך בהלכי הרוח של העם היושב בציון. אתה נכנס פנימה וזה מכה בך – אין דברים כאלה. הסוהו הוא דוגמה ייחודית שאין כמותה בעולם כולו. קפסולה תרבותית מרוכזת של כל מה שטוב ורע בנו.
ביקורות נוספות:
התירוץ שבשמו הגענו היה השריפה שהשתוללה לפני ארבעה חודשים במסעדה סמוכה, התפשטה במהרה לסוהו וגרמה נזקים למבנה. באנו כדי לבדוק שהכול בסדר. אל דאגה, סוהו הסתדרה טוב מאוד בלעדינו. זו המסעדה המצליחה ביותר מסוגה בארץ. אימפריה ראשל"צית משגשגת של אוכל פאן-אסיאתי. אתה נכנס פנימה באחד הערבים באמצע השבוע, והמקום מפורק לגמרי. את צהלות השמחה אפשר לשמוע עד גבול לבנון. הקהל הוא לגמרי רנדומלי והכי הטרוגני שיש. חבורות של טינאייג׳רז שחוגגים יום הולדת לצלילי צווחות "האפי בירת׳דיי טו יו" ועוגת שוקולד עם נר, משפחות ברוכות ילדים עם הילד המעצבן הזה שלא אוהב סושי, גברברים צעירים שמבקשים מהמלצריות שיצלמו אותם, דייט של הוא והיא מהטינדר שאולי יצליח ואולי ייגמר בסקס גרוע, ואפילו כמה חובשי כיפות שיושבים בלי בושה במסעדה לא כשרה שמוכרת בגאווה שרצים משוקצים. יש כאן תחושה נפלאה של חיוּת וכיף. הקהל נהנה מכל רגע, ואין בו שמץ של מנכוליה. סוהו היא מסעדה שהיא חגיגה בלתי נגמרת. מה לא תמצאו בה? חמוצים. זו לא מסעדה לחמוצים.
חמוצים יפניים דווקא כן. הם מוגשים על חשבון הבית בקערה קטנה. זו הקדמה לתפריט של עשרות אם לא מאות מנות שמרצדות על מסך האייפד שהמלצרית מגישה לנו. מדברים הרבה על "מטבח מקומי", ששואב את השראתו ואת חומרי הגלם שלו מהאזור הקרוב. סוהו זו האִמ-אמא של ההגדרה "מטבח מקומי", אבל קצת אחרת, קצת הרבה אחרת. זו מסעדה שאין בה שום דבר שקשור לטרוּאר או לאזור שבו אנחנו חיים, ועדיין, היא ישראלית דה-לוקס. סוהו מייצגת בצורה הטובה ביותר את הזרם המרכזי של התרבות שלנו – הנכונות לספוג ולייבא, מכאן ומשם, בולמוס של השפעות מחו"ל, בליל של ז'רגונים, סמטוחה לא נורמלית של מרכיבים. זה קיבוץ גלויות של יפן, סין, תאילנד, ויאטנם, טייוואן, הודו וראשון לציון. כור היתוך שזורק הכול לתוך ג׳ארה ענקית, ומה שיוצא – אני מרוצה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מה יש כאן? מה אין כאן? אפילו סלט בורטה "יפני" שאין בו שום דבר יפני, אלא אם כן רוטב בלסמי מצומצם נחשב ליפני בעיניכם. לא הזמנו. לא תודה. להזמין בורטה בסוהו זה כמו להזמין חצי מנה שווארמה במסעדה רומנית. אגב, מוזר שלא מגישים שווארמה בסוהו. אולי עוד יגישו בעתיד. זו מסעדה שמזכירה את ולדימיר פוטין – היא לא מסתפקת בטריטוריה שנקבעה לה. יש לה שאיפות התפשטות. אם תיתנו לסוהו את ההזדמנות, היא תכבוש גם את אוקראינה או לפחות את בת ים. בינתיים המסעדה נוטלת בלי בושה השראה ממסעדות תל-אביביות איכותיות ממנה אך פחות מצליחות. זיהיתי בסוהו מנות של אבי קונפורטי, בית תאילנדי, טאיזו וכמובן אין-ספור באנים מאודים וממולאים. הכול הגיע אליה באיחור אופנתי, אך מרגע שהגיע – זהו, הכול שלה. כיבוש נאור, מה שנקרא.
אין בכלל מה לדבר כאן על אנינות טעם. זה לא העניין. המנות הן ענקיות, גסות, וולגריות ומהממות חושים. אי אפשר לעמוד בפניהן. או שאתה שונא, או שאתה חולה על מה שמגישים לך. אין אמצע. האוכל מתוק בטירוף. סוהו קבעה סטנדרט ישראלי סוכרתי לכל המסעדות העלק-אסיאתיות שבאו בעקבותיה. היא שברה את ספר השיאים של גינס במתיקוּת על-חלל. שאלנו למה אין מנות טבעוניות בתפריט, והמלצרית ענתה שזה בגלל שמערבבים דבש באורז של הסושי. על כזה דבר לא שמעתי בחיים שלי. דבש בתוך אורז?! אולי היא התבלבלה עם החומץ המסורתי? איזה התבלבלה ואיזה נעליים. דבש בתוך אורז אומרים לכם. עד כדי כך. כן, עד כדי כך.
המנות זרמו לשולחן בקצב מסחרר שעשה כאב ראש, ולא הספקנו למצמץ וצלחות חצי ריקות הוחלפו בצלחות מלאות. זה היה כמו לעלות על רכבת הרים בלונה פארק. אין-ספור אטרקציות: באן בקר מפורק שהיה בו יותר לחם מאשר בשר, ובכלל נדמה שמי שהכין את המנה הזאת פִנטז על לאפה ולא על לחמנייה אסיאתית מאודה. לקחנו גם סלט תאילנדי, שלא ברור באיזה אזור גיאוגרפי של תאילנד מגישים אותו. אולי בסופרלנד בתאילנד – הר של כרוב לבן וסגול קצוצים עם אטריות שעועית, פרגית קצוצה בציפוי רוטב ברביקיו, רוטב דגים, סויה, חומץ, למון גראס ואפילו חמוציות. מכירים את זה שאתם יורדים מרכבת ההרים ויש לכם קצת בחילה? אז כזה.
שנמשיך במסע המופלא? פאד קפאו היא מנה תאילנדית קלאסית ש"שודרגה" בסוהו עם נתחים של רצועות בקר. חבל שהביצה הרכה הגיעה מפוצלחת ושרופה כולה. והטעמים? לא הייתי מעז לקרוא להם אותנטיים. הכי רחוק מזה. כמו להשוות בין קופנגן, כן, לשכונת פואבלו אספניול בראשון.
דניס פלאנצ׳ה היא מנה הזייתית באופן מיוחד – אין בה אפילו רמז אסיאתי. אלה הן קוביות של דניס שהוקפצו עם טחינה, פלפל חריף וכוסברה. מה הקשר? אין קשר. זה לונה פארק. הכול מותר כאן. אין גבולות לאומיים. כל העולם כולו התכנס לתוך הסוהו בחינגה של כל החינגות. ואפרופו חינגה, אז יש גם פיאסטה – מנה שנקראית "מקסיקו סיטי", ומורכבת מארבעה טאקוס עם טונה טרייה קצוצה ברוטב סלסה הבאנרו וסלסה צ'יפוטלה עם מיונז קארי, אבוקדו, עירית קצוצה ועוד קצת צ׳ילי מלמעלה. הטונה באיכות די ירודה, עם טעם וריח בהתאם, אבל במילא לא שמים לב, כי הרטבים החריפים מזמברים את החך עד שאתה לא מבין מה אתה אוכל ולמה.
ניסינו גם שתי מנות מסקציית הסושי: סשימי טונה היא המנה הכי שקטה בתפריט. סתם פרוסות דג נא, שכמובן מוגש כשבצד רוטב טריאקי דביק וספייסי מיונז. הדג באיכות בינונית ומטה, אבל זה בכלל לא משנה. חומרי הגלם משחקים תפקיד משני בקרחנה של סוהו. לצד הסשימי הזמנו "נבארו רול", שהוא "האח הקטן המטורף והחריף של ג'קי רול", כמו שנכתב בתפריט. אל תשאלו אותי מה זה ג׳קי רול, אבל כנראה יש בסוהו שושלות משפחתיות שאני לא מודע אליהן. הרול המופרך הזה ממולא בסלק, עירית, אבוקדו ודניס בטמפורה, ועטוף בטמפורת וואסאבי, סלק עם מיונז כמהין וסריראצ'ה (ואל תשכחו את הדבש באורז). נו, ואיך היה? אין לי מושג. קשקוש מוחלט. אוכל מהסוג הזה לא נמצא על הסקאלה של טעים או לא טעים. זה כמו לנסות להגדיר פלישת חייזרים או את קיומו של אלוהים. כל הגדרה לא תצליח לתפוס את החוויה במילים.
קינחנו בברד פודינג שבכלל לא היה ברד פודינג. פשוט לקחו חתיכות חלה קלויה והשליכו לתוך קערה אימתנית, שפכו עליה רוטב אנגלז, קרמל טופי ושוקולד לבן מומס, כמה תותים ויאללה, לתקוע, לטחון ולבלוס, ולפנות ת׳שולחן, אורחים נוספים הגיעו. אז תקענו, טחנּו, בלסנו, פינינו והלכנו' והייתה ארוחה לא מהעולם הזה. מה זה היה, לעזאזל?!
על קצה המזלג: סוהו היא לא מסעדה. היא הזיה ישראלית פאן-אסיאתית ברוטב מיונז כמהין וטריאקי עם חמוציות מלמעלה. ואל תשאלו אותנו למה הם שמים דבש באורז. פשוט אל תשאלו.
סוהו, משה בקר 15, ראשון לציון, 03-965-8395
