שנת 2012 לא הייתה דרמטית במיוחד. לא יותר מכל שנה אחרת בכל אופן. איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי נבחר לנשיאות מצרים, ברק אובמה זכה בקדנציה שנייה, צ׳לסי זכתה בגביע האלופות בפעם הראשונה בתולדותיה ויפה ירקוני נפטרה. זו הייתה השנה שבאה בעקבות המחאה החברתית ששטפה את ישראל ב-2011. הייתה תחושה של הבטחה באוויר. חשבנו שיוקר המחיה יצא מכלל שליטה ושדמי השכירות בתל אביב משתוללים, ויצאנו לרחובות. מי תיאר לעצמו שהמצב רק ילך ויידרדר. במבט לאחור, זו הייתה תקופה של תמימות שהתפוגגה די מהר. המציאות טפחה על פנינו. מה שהיה קיצוני בזמנו רק הלך והקצין.
ביקורות נוספות:
ב-2012 נפתחה מסעדת האנוי ברחוב ליליינבלום. תוך רגע היא הפכה לאחד המקומות הלוהטים בתל אביב. היא הביאה אלינו את בשורת המטבח הווייטנאמי, שלא היו לו שגרירים בולטים באותה תקופה, וגם המטבח האסיאתי בכללותו לא זכה לייצוג ראוי במיוחד. מה היה אז? בית תאילנדי? נכון, ולא הרבה יותר מזה. כמה סושיות, כמה מזללות פאן-אסיאתיות, וזה הכול פחות או יותר. אמרנו תמימות, נכון? ואז הגיעו החבר׳ה של האנוי. הם פתחו מסעדה של אוכל רחוב שהושפע מווייטנאם ופזל לדרום-מזרח אסיה. המסעדה קושטה בארגזי פלסטיק אדומים. תזכרו את הארגזים. כשהקורונה פרצה, כולנו ישבנו על ארגזי פלסטיק כאלה. זוכרים? המגפה גם הרגה את האנוי, שסגרה את דלתותיה בתום פעילות של שמונה שנים. זו תקופה ארוכה לשרוד בה. כיום כבר לא שורדים כל כך הרבה זמן. מסעדות מתות מהר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הבעלים של האנוי היו יוצאי יועזר, מסעדה שראויה לכינוי "מיתולוגית". גם היא נסגרה כבר מזמן. התרבות הקולינרית הישראלית התפתחה בשנים האלה. קמו מסעדות אסיאתיות משוכללות, נהיה דיבור על חומרי גלם וטרוּאר, שפים התמקצעו, אולי התמקצעו מדי. הסצנה הפכה לתעשייה שמתעקשת לשעתק סיפורי הצלחה. מסעדות נהיו דומות זו לזו כמו תאומים סיאמיים. את התפריטים קוראים בעיניים עצומות. ועכשיו, דווקא עכשיו, שניים מאנשי האנוי, איתי חיימוביץ' וקרן שרון, עשו קאמבק ופתחו את למפור, שמחזירה את הגלגל אחורנית לשנת 2012. ונשאלת השאלה: האם אפשר ליהנות במסעדה שנדמה שנתקעה במקום?
אפשר ועוד איך. גם בשנת 2022 יש ללמפור את הנישה שהיא חצבה לעצמה תחת השם האנוי, ועושה רושם שהיא ממשיכה כמעט מאותה נקודה, רק בחלל ברחוב קינג ג׳ורג׳ מול גן מאיר (איפה שפעם שכנה המבורגרייה של איל שני, שהוא גם שותף שקט במקום). נעים לחזור לשם. העיצוב הוא מזללתי אבל לא מוזנח. כיסאות פלסטיק בצבע כתום, יעני וינטג׳, ושולחנות בניחוח פורמייקה. מלצריות צעירות אבל לא מבועתות, ותפריט שגם מזכיר נשכחות וגם מצהיר הצהרות חדשות.
התחלנו במנה מלפני עשור וקצת – הר גאו, הלא הם כיסונים קטנטנים ממולאים בשרימפס, שהבצק שלהם שקוף עד בלתי נראה. אל תצפו מפירות הים להיות טריים, לא כאן ולא במנות אחרות. וזה בסדר. למפור – על שם קואלה למפור, בירת מלזיה – קורצת לאזור גיאוגרפי מסוים, נרחב, אבל היא לא אובססיבית לאותנטיות או לרמה הגבוהה ביותר של חומרי גלם. זו מסעדת רחוב במלוא מובן המילה. מה שיש זה מה שיש, מה שאין אין. אגב, פעם הכיסונים היו ארבעה במספר, כיום הם שלושה. האם זה משל עצוב על הכלכלה הגלובלית הקורסת, האינפלציה ועליות המחירים בעידן הנוכחי?
המשכנו לסלט וייטנאמי עם אטריות צלופן, עלים ירוקים, חסה, פרוסות שזיף, מלפפונים, בצל ירוק וקוביות טופו מטוגן, והכול טובל ברוטב קרמל ולמון גראס, חמוץ, מתוק וחריף. בצד "רוטי צ׳אנאי", על שם העיר הרביעית בגודלה בהודו. רוטי הוא לחם מחבת שמזכיר מלאווח, וזה כל מה שצריך לדעת עליו. הוא ספג היטב את מיצי הסלט, וכך נוצרה ברית וייטנאם-הודו בתל אביב. אם זה לא קסם אז מה כן?
"אטרייה צהובה על שלולית שחורה" הוא שם נורא חמוד למנה נורא פשוטה: אטריות אורז (שנצבעות בכורכום) בתוך רוטב סויה. שולקים אותן במהירות וקדימה למנה הבאה – קציצת תרד ופטריות שיטאקי קצוצות ברוטב למון גראס וקוקוס. לקציצה היו ארומות נפלאות שקשה לפענח אותן עד תום, אולי בגלל שהיא סבלה מכשל טכני: היא היתה קרה לגמרי במרכזה. כנראה הוצאה מהמקפיא ומיד נזרקה לטיגון בשמן עמוק. פדיחוּש.
אחר כך לקחנו שתי עיקריות. הראשונה, הטובה בארוחה, היא "נאסי למאק" - מנה שמקורה במטבח המלזי ובגרסאות שונות מופיעה גם באינדונזיה, בסינגפור, בהודו ובסין. במה מדובר? אורז שמבושל בחלב קוקוס בתוך עלי פנדן, ומוגש עם דגים מטוגנים או עוף מטוגן, בוטנים קלויים וקצת סאמבל (ממרח צ׳ילי חריף). בלמפור מגישים את כל הכבוּדה המהממת הזאת עם פטריית אויסטר שנחתכה לפרוסות עבות, צופתה בתערובת של תבלינים יבשים וטוגנה בשמן עמוק. תארו לעצמכם שניצל פריך שהוא בעצם פטרייה בשרנית שעברה מסאז׳ אסיאתי עמוק - אז כזה.
המנה העיקרית הנוספת היתה "צ׳אומיין", מה שנקרא נודלס מוקפץ, אחת המנות הפופולריות ביותר בעולם המערבי, רק שכאן את מקום הנודלס מחליפים עלי וונטון מטוגנים שסופגים את הרוטב המתקתק. וחוץ מזה, יש פה הרבה ירקות שהוקפצו בווק וחתיכות של אווז צלוי שקצת נשרף, קצת נחרך, ובאופן כללי לא הייתי אומר שישראל מפורסמת באווזים שלה, בלשון המעטה ומבלי להעליב אף אווז. זו "מנת חבר׳ה", כפי שכתוב בתפריט, והיא גדולה ומבולגנת וקצת מיותרת.
שני הקינוחים שלקחנו היו מושלמים לסוגם המפוקפק: "אוויר קניונים" הוא מוס שהמרכיב העיקרי בו הוא אבקת שוקו "אובלטין" שפופולרית ברחבי אסיה. זהו מוס חיוור שהטעם השוקולדי שלו הוא חלוש לאללה. הוא מוגש עם קצפת רכה וחלב ממותק. הקינוח השני היה פאי בננות או בנופי פאי, שהוא בכלל קינוח בריטי במקור, עם בננות וקרם חלב וקרמל ומה לא. שני קינוחים מתוקים בטירוף, ילדותיים, דביקים, אבל כיפיים לחלוטין ובלי יותר מדי יומרות. ממש כמו למפור עצמה. מסעדה מדרג הביניים אבל לא בינונית, עם אוכל מזללות, דוכני רחוב, עשוי היטב לרוב, לא בגבוה, לא בנמוך. אחלה מקום. יחסית ל-2012 וגם ל-2022.
על קצה המזלג: למפור היא המסעדה החדשה של יוצאי האנוי, הווייטנאמית הלוהטת מהעשור הקודם. הם עושים עכשיו קאמבק, וזה מרגיש פרֶש לגמרי. אוכל מזללות פאן-אסיאתי פשוט ולא יומרני. ולא צריך יותר מזה.
למפור, המלך ג'ורג' 30, תל אביב
