הסוהרים באגף הנידונים להורג של בית הסוהר סן קוונטין בקליפורניה ודאי לא הופתעו כשהרוצח וויליאם בונין ביקש שהסעודה האחרונה שלו לפני ההוצאה להורג תכלול שני מגשי פיצה עם פפרוני, שלוש מנות של גלידת שוקולד ושלוש שישיות של קוקה קולה ופפסי. הם כבר התרגלו לבקשות המשונות, ויש שיאמרו המושחתות, לסעודה האחרונה של האסירים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בונין, שבסוף שנות ה-70 זכה לכינוי המפוקפק "רוצח האוטוסטרדה" לאחר שעינה, אנס ורצח לפחות 21 נערים, ונחשד ברצח של 15 נוספים, נהג להשליך את גופות קורבנותיו לצד כבישים מהירים בדרום קליפורניה. הוא הוצא להורג בזריקת רעל ב-1996, אבל רגע לפני, כאמור, הוא סעד את ליבו בארוחת השחיתות שהוגשה לתאו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"רוצח האוטוסטרדה" המאיים לא היה המוצא להורג הראשון וגם לא האחרון שנהנה מבקשה אחרונה בדמות ארוחת שחיתות מוגזמת: פטר קירטן הגרמני, המכונה "הערפד מדיסלדורף", רצח ילדים בתחילת המאה ה-20 ואף שימש השראה לסרט "M" משנת 1931. באפריל 1931 הוא הורשע ברצח של תשעה ילדים ובניסיון לרצח של שבעה נוספים, ובעת שהמתין להוצאתו להורג נהנה מארוחה אחרונה שכללה שניצל וינאי, צ'יפס ובקבוק יין לבן.
כמוהם גם טימותי מקוויי, המחבל האמריקאי שהורשע בהריגת 168 בני אדם ובפציעתם של מאות בפיצוץ בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי בשנת 1995. מקוויי ניצל את הזכות האחרונה בחייו, ורגע לפני שהוצא להורג בזריקת רעל ביוני 2001 נהנה משני דליי גלידה בטעם מנטה ושוקולד-צ'יפס.
מנהג הארוחה האחרונה, שבמקרים מסוימים הסתכמה גם בכוסית משקה בלבד - כמו במקרה של הבכיר הנאצי אדולף אייכמן, שסירב לארוחה מיוחדת וביקש רק בקבוק יין אדום יבש "כרמל" ושתה חצי ממנו לפני הוצאתו להורג - עתיק כמעט כמו מנהג ההוצאה להורג. עוד בימי קדם היוונים והסינים אפשרו לנידונים למוות לבחור את הסעודה האחרונה. באירופה נהגו להתייחס לסעודה הזו כטקס פיוס בין הנידון למוות לעומד להמיתו, כשעצם האכילה מסמלת את קבלת הדין ואת המחילה לאותו תליין שמוציא לפועל את גזר הדין.
אפשרות נוספת שאינה נשללת על הסף היא שהייתה בכך גם כוונה למנוע רדיפה מצד רוחו של המת שתשוב לנקום את מותו. או במילים אחרות: תאכל ארוחה טובה, תעלה שבע לגן עדן ותשכח שהוציאו אותך להורג.
"העיסוק האובססיבי שיש כיום בארוחה האחרונה לפני המוות הוא לא חלק או המשך של אותה מסורת קדומה של סעודות לפני המוות, אלא תופעה תקשורתית לחלוטין שנועדה לספק עניין לציבור ולא מעבר", אומר קובי חוברה, מרצה להיסטוריה, יועץ היסטורי לקולנוע ולתיאטרון ומחבר הספר "המתה בלי חסד - היסטוריה של הוצאות להורג".
המהות שעומדת מאחורי ההוצאות להורג השתנתה עם השנים. בהתחלה היא התבססה על רצון אנושי לנקמה, וזו גם הסיבה לכך שבתחילת דרכן ההוצאות להורג היו אינסטינקטיביות ולא מתוכננות. "שיטת ההוצאה להורג הקדומה ביותר הייתה באמצעות סקילה, כלומר לתפוס את החפץ הכבד הראשון שניצב מולך ולדפוק אותו בראש של האדם שפגע בך. עם התפתחותן של הדתות ההיררכיות (דתות שיש בהן מעשים רעים מול מעשים טובים), גם הולכת ומתפתחת התפיסה שהוצאה להורג היא סוג של עונש על מעשה רע של אדם", מוסיף חוברה.
במילים אחרות: אם בתחילת הדרך ההוצאה להורג היא עניינו של הקורבן בלבד, בהמשך כשהיא הופכת לעונש המיקוד עובר מהקורבן לפושע.
בימי הביניים, כשהכנסייה והנצרות נכנסות לתמונה, ההוצאה להורג הופכת להיות לא רק עניינו של הפושע אלא גם לטובתו. "ברגע שהפושע מוצא להורג, החטאים שלו מתנקים ושער הכניסה לגן העדן נפתח בפניו. אז, על פי האמונה הנוצרית, מתרחש תהליך של כפרה ותיקון, וכל זה מול עיניהם של התליין ושל הקהל שהגיע לחזות בהתרחשות. ברוב המקרים גם המוצא להורג התייחס למה שהוא עומד לעבור באותו אופן, כשמבחינתו הוא יודע שבעוד כמה שניות הוא יהיה אצל ישו וכל הסבל יסתיים", הוא אומר.
7 צפייה בגלריה
אם אין גן עדן, לאן האדם הולך אחרי שהוא מוצא להורג? הפגנות נגד הוצאה להורג במיזורי שבארה''ב, 2014
(צילום: AP)
עברו מאז לא מעט שנים, ועל אף שהדת לא הלכה לשום מקום, האמונה בגן העדן ובאלוהים כבר לא משקפת את השלטון ואת עמדות החוק האזרחי במדינות העולם המערבי. זה לא מונע מחלק מהמדינות להמשיך להוציא להורג פושעים שביצעו פשעים קשים במיוחד, על אף שברור לכול שאותו אדם לא עובר שום תהליך במהלך ההמתה וכמובן שהוא לא הולך לשום מקום, אלא פשוט חדל מלהתקיים.
"מאז המצאת הגיליוטינה האנושות מחפשת שיטות כמה שפחות מכאיבות וכמה שיותר מהירות ונקיות להרוג. כביכול מדובר בדרך הומנית יותר, אבל לתפיסתי ברגע שאין גן עדן וברגע שהמוצא להורג מורדם לפני, והוא אפילו לא יודע שהוא מת אלא רק יודע שהוא עומד למות, זה כבר לא עונש אלא סוג של פתרון אזרחי: יש לנו כאן משהו שלא מתאים לנו, קצת כמו גידול סרטני אם תרצי, אז מה שאנחנו עושים זה להשמיד את הגידול ולמנוע ממנו להמשיך ולהתקיים", מוסיף חוברה. "בעיניי זו תפיסה שהופכת את ההוצאה להורג המודרנית להומנית הרבה פחות מאשר בעבר. הרי בעצם ממד הנקמה כאן נעלם, כי המוצא להורג למעשה לא סובל. העינוי היחיד הוא זה שהאדם יודע שהוא עומד למות, והאימה שלו לפני שזה קורה".
כאמור, פעולת ההוצאה להורג בתקופה הנוכחית היא לא פחות מאשר מחיקה טוטאלית של גורם מסוים שמפריע לנו, כשלמעשה רסיס האנושיות היחיד שנותר לנו כלפי המוצא להורג מופיע בדמות השאלה מה לעזאזל הוא ביקש לאכול ברגעיו האחרונים.
אבל האמת היא, טוען חוברה, שלא מעניין אותנו מה אותו פושע אכל בסעודה האחרונה שלו, אלא מה שהוא ביקש לאכול בה. הסיבה לכך, לדבריו, היא עצם הנגיעה במחשבה האחרונה שלו לפני שהוא מוצא להורג. "לגרד את מה שמותר, את הקצה של הדבר הזה שהוא לא אלים מדי".
אבל בשביל זה יש סרטי אימה ומתח, לא?
"לא סתם לונדון הפכה לבירת התיאטרון של העולם זמן קצר אחרי שהקרנבל סביב ההוצאות להורג הפומביות נגמר. אותם סרטים ומופעי בידור מילאו חלל שנוצר אחרי שההוצאות להורג הפומביות, שנחשבו לבידור לכל דבר ועניין, נעלמו. יש איזו מחשבה מוטעית שהן היו פומביות כדי להפחיד את הציבור, אבל לא רק שהן לא הפחידו אף אחד, הן גם נחשבו למופע בידור שכל המשפחה מגיעה לצפות בו, כמו הופעה בפארק כיום. אבות היו מרימים את הילדים הקטנים על הכתפיים כדי שלא יסתירו להם איך מוציאים את האדם להורג. היה קרנבל שלם שכלל טריבונות, זנות וכייסים. אלו היו סימפוזיונים נהדרים".
חגיגת המוות הזו הלכה ודעכה ככל שהאנושות התקדמה, אנשים הפסיקו למות בבתים וברחובות והמוות עבר לבתי החולים. באותה תקופה הגיעו למסקנה שהוצאה למוות היא אקט וולגרי ומפחיד שאין לו מקום במרחב הציבורי יותר, והוא הוסתר מאחורי חומות בתי הכלא. באנגליה שמו לזה סוף קצת לפני שנת 1900, בצרפת ההוצאה הפומבית האחרונה הייתה ב-1837 ובארצות הברית בסוף שנות ה-20.
"ההוצאות הפומביות נעלמו אומנם, אבל אנשים הם אנשים, וככאלה הם נשארו עם הרצון לגעת ברגעים האחרונים ובמוות, אבל לא מתוך מקום אקטיבי אלא מתוך פסיביות, כמו למשל לצפות בסרט מלחמה עם הרבה מאוד גופות או לדעת מה המוצא להורג ביקש לאכול ברגעיו האחרונים", אומר חוברה.
לדבריו, "התקשורת הפכה את הצורך האנושי הזה לסוג של משחק שגם מביא רייטינג. זה לא משחק שקשור להוצאות להורג, לא לדין הפלילי וגם לא לחברה עצמה. הרי בסוף האוכל הוא כמעט הפרט היחיד מתוך כל הדרמה הזאת שהיא מסוגלת להציג בפנינו. היא לא יכולה להראות צילומים של הפעולה עצמה או של הגופה, היא גם לא יכולה להשמיע לנו את זעקות הכאב או הבכי שלו. אגב, רוב האנשים לא באמת אוכלים יותר מדי לפני ההוצאה להורג שלהם - רובם נמצאים בניתוק טוטאלי מהסיטואציה, ורעב הוא ממש לא חלק מהסיפור".
ובכל זאת, אם ברור לכולם שלארוחה הזאת אין כל משמעות פיזית עבור אותו אדם שבעוד כמה שעות חייו יגיעו לסיומם, מדוע הפך מנהג הסעודה האחרונה לסמל תרבותי עמוק כל כך, ולא למשל המקלחת האחרונה, השיר האחרון או הסרט האחרון שבו הנידון למוות בחר לצפות?
לדברי חוברה, הסיבה לכך היא הדרך שבה אנחנו כקהל מתייחסים לאוכל וכן העיסוק התקשורתי המוגזם בו. "אוכל זה משהו נורא אינטימי, ואנחנו גוררים אותו בכוח החוצה ורוצים לשמוע עליו ולראות את הדמעה של הפושע כשהוא מספר על הקציצות של סבתא שלו, משום שבסוף זה הביטוי האישי הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע אליו.
ארוחות אחרונות של אנשים שהוצאו להורג
"צריך לזכור גם שהנידון למוות לבוש בבגדי כלא, ישן על דרגש מעץ ומתקלח במקלחת קטנה בתוך תא צפוף, ולרוב גם לא באמת מסוגל להתרכז בקריאה לפני שהוא מוצא להורג, כך שמה שנשאר זה האוכל והיכולת שלנו להסיק מכך מה היה טעמו האישי. אגב, ברוב המקרים מה שהוא יבחר לאכול לא באמת יבטא את טעמו האישי, מהסיבה הפשוטה שבאותם רגעים הוא נמצא בסערת נפש ובניתוק שלא מאפשרים לו לחשוב על הנושא במלוא הרצינות. אני משער שהוא כנראה יבקש מאכל שעשוי לעורר אצלו זיכרון של טעם שמזכיר לו רגע מאושר בילדות".
אם אדם אינו מסוגל לחשוב על אוכל במצב של סערת רגשות וניתוק גדולים כל כך, איך מסבירים את הבקשות המוגזמות של אסירים לאורך השנים שכללו כמות עצומה של ג'אנק פוד, שממנה הם אכלו רק מחצית?
"אם הנידון למוות הוא אנטי-סוציאלי, כנראה שהוא ינסה לדפוק את בית הכלא בבחירה שלו. אם הוא גאה במקום מגוריו, סביר להניח שיבקש מאכל שמאפיין את אותו מקום. ובכל זאת, הבחירות האלו הן לא באמת משהו שאפשר להיתלות בו כדי להבין מיהו אותו אדם ומה עובר עליו ברגעים האחרונים. מדובר אך ורק במשחק שמתנהל בין התקשורת לצרכנים".
ומהו האינטרס של בתי הכלא לפרסם מה הנידון למוות ביקש לארוחה האחרונה?
"פשוט מאוד - התקשורת לא מרפה מהם. היא רוצה להביא לצופים את את מה שעדיין מותר להראות מתוך כל הדרמה הזאת ולהעניק להם תחושה שהם מצליחים לגעת בדבר האמיתי, גם אם רק בקצה הזרת. צריך לזכור גם שארצות הברית זו מדינה תקשורתית לחלוטין, וכל הוצאה להורג שמתרחשת בה גוררת אחריה אייטמים רבים, והבקשה לסעודה האחרונה היא עוד אייטם שיביא רייטינג.
"תחשבי כמה ייצוגי הסיפור הזה יכול היה להיות אם היו שואלים את מפקד כלא אוסטין אחרי ההוצאה להורג מה הדבר האחרון שהנידון למוות ביקש לאכול, והוא היה עונה: מה זאת אומרת? מה שנקבע על ידי הדיאטן של הכלא בתפריט שכל האסירים מקבלים. ואז אנשים יגידו, יפה, העניינים כאן הולכים לפי החוק. אבל ברגע שמוציאים את זה בצורה כזאת, זה מרגיש כמו פרטאץ', ואנחנו כצרכני תקשורת צריכים קצת את הפרטאץ' הזה: אז מה הוא אמר? הוא בכה? הידיעה על הארוחה האחרונה של המוצאים להורג היא שארית מהימים שיכולנו 'להתענג' על ההוצאות להורג בפומבי".
עד כמה הנושא של הסעודה האחרונה מרתק את הציבור? עד כדי כך שבשנת 2004 בריאן פרייס, אסיר לשעבר שבמשך 14 שנה בישל את סעודותיהם האחרונות של הנידונים למוות בטקסס, הוציא ספר בישול שעורר לא מעט תגובות, חלקן נלהבות יותר וחלקן פחות. הרבה פחות.
בספר, שנקרא Meals To Die For (בתרגום חופשי: "ארוחות למות עבורן") ומשתרע על פני 504 עמודים, פרייס מפרסם את המתכונים המועדפים והאהובים ביותר על אלו שהולכים לדרכם האחרונה: "רוטב טרטר זמנך עבר", "דג הבקשה האחרונה", "ציר בשר הגרדום" ו"אורז ריגור מורטיס (קישיון שלאחר המוות)" - אלה רק כמה מ-42 המתכונים המופיעים בספר.
לצד המתכונים הוא מציג גם את סיפורם האישי של הנידונים למוות, הפשעים שהביאו אותם לכיסא החשמלי וזיכרונותיו האישיים מיום ההוצאה להורג של כל אחד מהם - וכדי לספק את יצר המציצנות האנושי עוד קצת מצורפים לספר גם מאתיים צילומים של הנידונים למוות ובקשותיהם לארוחה האחרונה, שנכתבו בכתב ידם.
המתכון הראשון בספר הוא סטייק פילה מיניון, שאותו הזמין לורנס באקסטון בשנת 1991. באקסטון, שהוצא להורג באמצעות זריקת רעל לאחר שהורשע ברצח ובשוד מזוין, קיבל במקום זה סטייק טי-בון, כי האפסנאי של בית הסוהר לא נהג להחזיק בנתחי הבשר היקרים. פרייס התנדב להכין את הארוחה אחרי ששאר האסירים-הטבחים רמזו שהם לא מרגישים נוח עם המשימה.
"גם אני הרגשתי משונה", הודה פרייס בריאיון שנערך עימו לעיתון "סן-אנטוניו אקספרס", "אבל ריחמתי עליו ואפילו התפללתי לעילוי נשמתו". במקביל למתכון של הסטייק מספר פרייס שבמקרה המסוים הזה הוא לא יכול היה להירדם ונשאר ער עד חצות, שעת ההוצאה להורג. "הרגשתי מחובר אליו באופן מוזר", כותב פרייס בספרו. "הייתי שותף לרגשות שעברו עליו".
במשך כל התקופה שבה עבד על הספר הוא הקדיש זמן ומחשבה לא מעטים לבחירת שמות המתכונים. "נתתי שמות אפלים למתכונים, כי ההוצאה להורג היא אירוע מורבידי ואפל. הפשעים שהאנשים והנשים האלה ביצעו ושהביאו אותם לתא הנידונים למוות היו גם הם מורבידיים ואפלים, אז איך אני יכול לפרסם ספר עליז וצבעוני? לא הייתה כל דרך אחרת להציג את הנושא אלא כמשהו שחור משחור".
כמה שנים לאחר שספר הבישול השנוי במחלוקת יצא, והרבה אחרי שפרייס סיים לרצות את עונשו והשתחרר מהכלא, הוחלט להפסיק את מנהג הבקשה לסעודה האחרונה. ההחלטה התקבלה ב-2011, בשל מחאה שהתעוררה בעקבות אסיר טקסני שהזמין ארוחה מוגזמת למדי שאותה הוא סירב לאכול בסופו של דבר, ומאז הנידונים למוות אוכלים את אותה הארוחה שמוגשת לשאר האסירים.
כשנודע לצלם הנרי הרגריבס על ההחלטה להפסיק את נוהל "הסעודה האחרונה" בטקסס, הוא החליט לתעד את הסעודות האחרונות של המוצאים להורג בבתי כלא בארצות הברית. הצילומים נארזו לסדרת צילומים שנקראת "אין תוספות". בין הצילומים בסדרה ישנו האסיר ויקטור פגר, שנידון למוות בתלייה וביקש לאכול זית אחד עם חרצן, ולצידו תיעוד של האסירה תרזה לואיס שנידונה למוות בזריקת רעל, ובחרה לאכול עוף מטוגן, אפונה עם חמאה, פאי תפוחים ופחית ד"ר פפר.
7 צפייה בגלריה
זית אחד עם חרצן: הבקשה לסעודה האחרונה של האסיר ויקטור פגר
(צילום: הנרי הרגריבס, מתוך תערוכת הצילומים ''אין תוספות'')
סדרת הצילומים שמוצגת בגלריות שונות ברחבי העולם החל משנת 2010, ובימים אלו גם אצלנו במסגרת תערוכת "אוכל FOOD" במוזיאון העיצוב חולון, מעלה שוב את הנושא השנוי במחלוקת הזה לתודעה. "יש לא מעט ביקורת על כך שמאפשרים לנידון למוות לבחור את ארוחתו האחרונה, בעוד הוא בעצמו לא שאל את הקורבנות מה רצונם לפני שרצח אותם", אומר חוברה, "וזו בדיוק הסיבה לטענה שלי שאף אחד לא באמת רוצה להיות נחמד לאותם אסירים, וכל ה'מחווה' הזאת היא הצגה של התקשורת ולא יותר מזה. בארצות הברית, למשל, החוק אוסר על ענישה אכזרית ויוצאת דופן. האם מניעת ארוחה לפי טעמך זוהי ענישה אכזרית ויוצאת דופן? כנראה שלא.
"ובכל מקרה, צריך לזכור שקשה להסיק מסקנות על הנידון למוות. רוב המסקנות מהמחקרים שנעשו בנושא היו בסוף על החברה ולא על הפושע עצמו, כי לך תבחן אדם כשהוא בניתוק מוחלט", הוא מסכם.
