בדרך לשירותים במרכז המסחרי בתחנת הדלק שליד קיבוץ משמר השרון תלוי על הקיר תצלום ענקי של גולדה מאיר. בשנים האחרונות הפכה גולדה למותג מסחרי מוביל. כאן היא מוכרת "נעליים, אקססוריז ופיצ׳יפקעס". אתה נאלץ לחלוף על פניה כשאתה רוצה לעשות פיפי, מכיוון שבמסעדת עמק בראסרי השירותים עדיין נמצאים בשיפוץ. אני לא יודע מה איתכם, אבל הפרצוף המכורכם של גולדה לא עושה לי תיאבון גדול. אני רואה אותה ומתחיל לחשוב על מחדל מלחמת יום כיפור וזה, בוודאי תסכימו, חתיכת דאוּנר.
ביקורות נוספות:
עמק בראסרי היא המסעדה החדשה של עידו פיינר, מהשפים הצעירים המוכשרים שצמחו בישראל בעשור האחרון. פיינר בישל אוכל אירופי מאופק ומעודן במסעדת גריג התל-אביבית, וכיום הוא מכין פסטות נהדרות, מקוריות, ברוברטה וינצ׳י בפרדס חנה. מה יש לו לחפש בעמק חפר? בריאיון ל-ynet לא מזמן הוא אמר שתל אביב "לא מעניינת אותו". זה נשמע כמו הגבר המאוכזב שאומר למושא אהבתו "יאללה, יא מכוערת, מי רוצה אותך בכלל". אבל לפיינר יש מה להציע לפריפריות הקולינריות, והוא הוכיח זאת כבר במעוז האנטי-חיסוניסטים. הוא יודע לזהות ואקום, להיכנס לתוכו ולהפריח את השממה. תחנת דלק ליד קיבוץ משמר השרון היא לא בדיוק גן עדן פורח עבור מסעדות מכל סוג, ועמק בראסרי מבינה טוב מאוד לאן היא נכנסה. התפריט שלה לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש, אבל גם לא מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא הולך בדרך האמצע הממלכתית. אפשר לומר, הדרך של גולדה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עמק בראסרי, כשמה כן היא, בראסרי. אולי בראסרי מקומי, אבל המילה הזאת נהייתה כל כך משומשת שנראה לי שעדיף לאפסן אותה בבוידעם ולהוציא רק בעוד 50 שנה. העיצוב סטנדרטי (למה כל המסעדות שנקראות "בראסרי" נראות אותו דבר?), האוכל ממש לא יומרני, ופיינר מנסה לעדכן אותו לאזור שבו המסעדה פועלת. לא, אין מנות עם דלק 98 אוקטן. אז מה כן יש? למשל סלט ירקות מ"גידולי האזור": עגבניות, מלפפונים, שומר, קולרבי, בצל סגול, עשבי תיבול וגבינת פטה של יעקבס. מה זה משנה לסועד אם העגבנייה צומחת, שלא בעונתה, בעמק חפר או בשוק הכרמל? הדיבור על מקומיוּּת באמת שכבר יצא מפרופורציות והפך לקלישאה מובהקת. בלי קשר, זה סלט טוב מאוד. ירקות טריים, גבינה מצוינת. בייסיק.
אחר כך הזמנו רוסטביף, עשוי מבשר של משק שניידר ברמת הגולן, פרוס דק, ורדרד, עם ירקות מוחמצים, מהסוג שצבוע בכורכום ומוגש בשווארמיות, ובצד – איולי עמבה. זהו רוסטביף כהלכתו, אבל למה לא ללכת עד הסוף? למה איולי עמבה ולא עמבה-עמבה? האיולי שמנוני וכבד, העמבה עוקצנית וקלילה. זו מנה שדורשת מעט יותר תעוזה. רוסטביף ועמבה זה כבר שילוב הרבה יותר מעניין ונפיץ. את הרוסטביף ליווינו עם חלת בריוש מאיכות ירודה, שכאילו נקנתה במאפייה בתחנת דלק. במקום פיינר הייתי חושב מחדש על מנת הלחם הזאת.
המשכנו לקלאסיקה של כל בראסרי שמכבד את עצמו: פטה כבד עוף שמוגש בתוך צנצנת, עם לחם קלוי, ריבה וחרדל. הפטה מושלם מסוגו. קרמי, חמאתי. כך בדיוק מכינים קלאסיקות – עם כבוד למקור ובלי לנסות להתחכם. ריזוטו דגים היא גרסה של פיינר לריזוטו פירות הים המסורתי (Risotto ai frutti di mare), וכאן החליפו את השרצים בנתחים של לברק. ניתן להניח שהריזוטו הושקה בציר דגים, מכיוון שהוא הדיף ניחוחות מופלאים של ים. פתיתי הדג התפרקו לפרודות קטנטנות והפכו כמעט לרוטב חמאתי שציפה את האורז העשוי אל דנטה. זה ריזוטו שהולך כנגד החוקים וממציא חוקים חדשים משלו. ככה צריך.
אורקייטה "אה צ׳יצ׳י" היא מנה של פסטת קונכיות יבשה שבושלה היטב, עם בשר קצוץ, בצל, פפריקה מעושנת, גבינת עומר של משק יעקבס (גבינת עיזים קשה) וגרגירי חומוס שפוזרו במשורה. התוצאה היא שילוב בין תבשיל למנת פסטה, כאשר כל המרכיבים נכרכים זה בזה והופכים לגוש דביק של פחמימה, בשר וגבינה. זה נשמע רע, אבל זה לא רע בכלל.
למנות עיקריות הזמנו כרוב בפחמים. הכרוב הוא אחד מחומרי הגלם הפופולריים ביותר כיום בגלל המחיר הנמוך שלו. במציאות הכלכלית הנוכחית, המטבח הישראלי הופך, לאט אבל בטוח, למטבח של עניים. כאן הכרוב נצלה עד שהוא מתרכך וטובל ביוגורט ועשבי תיבול, עם ויניגרט חרז (חומץ שרי) וגבינת גלי של המחלבה הקטנה. היחס לכרוב הוא בתור נתח בשר, והדבר העיקרי הוא, פרט לטעמים הטובים, זה שאפשר לגבות 75 שקלים על פאקינג רבע כרוב.
המנה העיקרית הנוספת היתה נתח שורט ריב, שנצלה לילה שלם בתנור עד שהתרכך והוגש ברוטב פלפלים חריפים מעושנים עם פולנטה מקמח תירס. יש כאן שילוב מעניין בין מקסיקו (הרוטב) לרומניה (הפולנטה. סליחה, ממליגה), ומה שיכול היה לעשות רושם של תאונת דרכים קטלנית הוא בסופו של דבר מפגש פסגה.
לקינוח הזמנו עוגת נמסיס "שוקולד השחר" וסברינה. העוגה משתמשת משום מה בממרח השוקולד הלא-איכותי והכל-ישראלי, ולא ברור למה. יש סטיות קולינריות מקומיות שאין צורך לעשות להן רהביליטציה, גם אם זו נראית כמו דחקה נוסטלגית שנונה (זה גם לא טעים במיוחד). הסברינה הייתה מצוינת, ודווקא במקרה שלה ההתחכמות עבדה. במקום רוּם, הבצק ספוג בגראפה "בלאן דה גלילי" המצוינת של מזקקת יוליוס. אחרי כמה ביסים, אתה בסכנה להנגאובר. הסברינה טובלת בתוך סירופ גרניום, עם פלחי אשכולית אדומה וקרם הדרים ומי זהר. איזה עדכון נהדר לאחת מה-קלאסיקות של הקונדיטוריה העולמית. גולדה הייתה חותמת על זה. ונדמה לי שגם היא הייתה יוצאת מרוצה מעמק בראסרי.
על קצה המזלג: עמק בראסרי היא נקודה מוצלחת של אוכל הגון ומספק בלב עמק חפר. רק תיזהרו לא להשתכר מהסברינה.
עמק בראסרי, מתחם דור אלון, משמר השרון
