ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שבה אתה יושב במסעדה ומחכה שייפלו עליך טילים בזמן שאתה אוכל שיפודים. אפשר לקרוא לזה אטרקציה תיירותית, לא? אל LP הגענו בעוד אחד מהלילות האלה שבהן כססנו אצבעות ולא ידענו מה יעשו האיראנים, איפה ומתי. לכאורה, לא הזמן הכי אידיאלי לבלות בחוץ, ומצד שני – זו כבר שיגרה. אז מה, נתחבא בממ״ד לנצח?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של ביצה עלומה:
LP היא המקום החדש שמוביל השף עינב אזגורי, בתוככי מלון אימפריאל. על הדלת יש פוסטר של קורט קוביין וכשאתה נכנס פנימה, מיד נקבעים גבולות הגיזרה. זו שיפודיה עכשווית, מעורבבת בבר קוקטיילים, ומשוקשקת עם פסקול רוקיסטי. על הקיר ממול, תלוי פוסטר שבו רואים את איגי פופ מוציא אצבע משולשת. LP משמעותו תקליט, אריך נגן, Long Player. כאן מבקשים לשחזר איזשהו חיספוס פנקיסטי של מועדונים וברים, אבל תכלס, זו מסעדונת בורגנית שמיועדת אך ורק למי שיכולים להרשות זאת לעצמם. זה לא ה-CBGB בניו יורק או אפילו הרוקסן. בשיא הארוחה, הרמקולים פלטו את ״Down on the Street״ הרועש של הסטוג׳ס, וביחד עם המצב בחוץ, היתה תחושה של סוף העולם. אומרים שפחד הוא רגש שעשוי לעורר תשוקה ורעב. אנחנו באנו מפוחדים ורעבים.
אזגורי הוא אחד השפים הכשרוניים והתזזיתיים ביותר בסצינת האוכל המקומית. במהלך השנים אכלנו אצלו ספרדי, צרפתי, דגים, מה לא. הוא קפץ ממסעדה למסעדה, ובכולן, ללא יוצא מן הכלל, עשה עבודה טובה, לעיתים מצטיינת, כשהוא מקפיד ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים. LP היא עוד תחנה אצל מי שכנראה צועד בדרכי המוטו – מי שלא זז, מת.
אזגורי מסרב למות וכאן הוא הולך על הז׳אנר הכי פופולרי כרגע במסעדות בישראל – שיפודים. מלאה הארץ שיפודים, שיפודים. ב-LP הבשר ניצלה על גריל רובטה יפני וגם זו הפכה לקלישאה. כבר הפסקתי לספור כמה מקומות מתגאים שהם דמויי איזאקיה וצולים על רובטה. ובכל זאת, אזגורי יודע לעשות את זה טוב יותר, למרות שגם אצלו נדרשת עקומת למידה. LP עדיין לא לגמרי שם ותיכף נדבר על זה.
הארוחה החלה עם צלחת חריפים – עוד קלישאה – שהיתה פשוט מהממת. אסופה מקורית של חריף מכל הסוגים: סחוג שמוגש על לבנה, צ׳אטני כוסברה בניחוח הודי, קימצ׳י קוריאני של מנגו בוסר, פלפלים חריפים קלויים מהמזרח התיכון, וצ׳יצ׳רון (עור עוף פריך). לצידם, הזמנו לאפה בחמאת שום שהגיעה מהבילה מהתנור וניגבנו איתה, וניגבנו וניגבנו. כל התצוגה הפיקנטית הזאת, לא רק פותחת את התיאבון, אלא מאפשרת הצצה למהותו של שף רציני, אחד שלא מזלזל בפרטים הקטנים אלא הופך אותם לדבר עצמו. המושג "צלחת חריפים" הפך למשהו שזורקים כדי לצאת ידי חובה. וב-LP זו יצירת מופת קטנה.
הלאה אל השיפודים, ופה מסתבכים העניינים. תשמעו, זה אולי מובן מאליו, אבל צריך לומר זאת בכל אופן – לשים בשר על האש זו אוּמנות, זו מלאכה שלומדים במשך שנים, זה טאץ׳ ותחושה, מתי להוריד את הבשר מהלהבה, מתי להשאיר, מה גובה הלהבות, הפחמים וכו׳. כל מנגליסט מתחיל יודע זאת. וב-LP עדיין לא הגיעו לביצועים המושלמים. זה בא לידי ביטוי בשתי מנות של חלקי פנים, שהם העדינים ביותר לעשייה ומועדים לפיקשושים: שיפוד לבבות עוף הגיע כשהלבבות כמעט עשויים רייר, מוטלים בתוך שלולית של טחינה, צ׳אטני בצל וחמאה רותחת. מה אני אגיד לכם, זה לא כל כך נעים לאכול לב נא. כמו שזה לא נעים לאכול כבד יבש, כפי שהיה בשיפוד של כבד טלה, משוח בטארה (רוטב מתקתק על בסיס סויה). שלא לדבר על כך ששניהם הגיעו בטמפרטורת החדר, כאילו שחיכו איפשהו, והתעכבו, ויצאו אלינו מאוחר מדי.
א-ב-ל, גם במנות יחסית כושלות שכאלה, ניתן לזהות פוטנציאל. כלומר, את היכולת לקחת משהו פשוט כמו בשר צלוי ולהעלות אותו מדרגה נוספת, באמצעות משיחות מכחול עדינות של רטבים. וגם, כמו בשיפוד של נקניקיות מרגז, עם תוספת שלא היית מעלה על דעתך: למשל, פלחי נקטרינה. עם נקניקיית מרגז?! העולם השתגע? קודם כל, כן, הוא השתגע, וכן, נקניקיה ונקטרינה דווקא הולכים טוב ביחד, פיקנטי ומתוק, שומני וחומצי, בשר ופרי. ושניהם מתחילים באות נ׳. צירוף מקרים? לא יכול להיות.
גם שיפוד פורל היה מצוין. דג "שלנו", מנחל הדן, לטעמי, מלך החקלאות הימית, בוודאי הישראלית, משוח בטארה, צלוי באופן מושלם, כשבין הנתחים, מציצים פלפלי שיפקה טריים, חרפרפים-מרירים. לצידו, צ׳יפס ביתי, דקיק ופריך, מזכיר לנו כמה תפוחי אדמה שמכינים במקום ולא קונים בשקיות מהקפאה, מציעים את התענוג העילאי ביותר האפשרי. לטבול באיולי ולמות.
המשכנו לשתי מנות שיש בהן את המילה קבב: סנדביץ' קבב, קטנטן וממזרי, מעין טוסט משוח בחמאה, ובתוכו נמעכת קציצה עסיסית. טובלים את הטוסט ברוטב תמרינדי חמצמץ, והנה, שוב, מה שמבדיל בין LP למקומות אחרים שבהם לא חושבים יותר מדי על המסביב. כאן, המעטפת החיצונית – רטבי טארה, תמרינדי, צ׳טני – מרוממת את המובן מאליו לרמות הרבה יותר מעניינות, וזה גם מה שמבדיל את LP מסתם עוד שיפודיה וונאבי שהיא חלק מהסטטיסטיקה הקולינרית.
המנה השניה היתה דונר קבב. על השיפוד הצטופפו שייטל שנטחן ועוצב לשלוש קציצות קטנטנות, פרוסות שומן טלה ופלפל ירוק חריף. תקראו לזה מיני-שווארמה, אם תרצו. התוצאה היא מעין קפסולת טעם מזוקקת של כל מה שטוב בדונר הטורקי. וקצרה היריעה לפרט מה שטוב בו. מי שיודע, יודע.
אני שמח להודיע שהקינוחים לא איכזבו אף הם. הוזהרנו על ידי המלצרית שלטארט רום וסוכר חום יש טעם דומיננטי ואלכוהולי של רום. לא הבנתי את האזהרה. מה רע בזה? קינוח מתוק, מר ונהדר. אבל הסנסציה היתה קרפ סוזט כנאפה, כלומר, אותו קרפ צרפתי מסורתי, רק ממולא בגבינת חלומי ופיסטוקים. נדמה לי, שזה הקרפ סוזט כנאפה היחידי בתבל, פטנט של ממש, הוכחה למקוריות וחוצפה הישראלית. איזה יופי זה.
LP היא מסעדה שיש לה עוד איזו דרך לעשות כדי להתאפס על הגריל ומה שעושים איתו, אבל חוץ מזה, אחלה שיפודיה מודרנית במלוא מובן המילה. כשיצאנו משם, התנגן ברקע שיר של ג'מירוקוואי. אשכרה? ג'מירוקוואי? במקום שחוגג את הרוקנרול המחוספס והגברי? הנה עוד משהו לעבוד עליו. הפסקול.
על קצה המזלג: עוד שיפודיה עכשווית נפתחה בישראל. קוראים לה LP וחוץ מבשר תוכלו למצוא שם את הקרפ סוזט כנאפה הראשון בהיסטוריה! מי שמפספס את זה, הוא חתיכת פראייר.
