המונה טועם גילה קציצות חריפות בפיתה: צפו
(צילום: ניצן דרור, שמוליק דודפור)
פתח תקווה, עיר ואם בישראל ושכונות לה לרוב. מסביב לרחוב ז׳בוטינסקי נמצאת רוב ההתרחשות, ותאמינו לי שזה הרחוב הכי ארוך ועוד פעם ארוך בארץ. חוץ מהלב הפועם של רחוב ז׳בוטינסקי, יש שם שכונה נוספת מעניינת, מחנה יהודה שמה. פעם חשבתי שמחנה יהודה יש רק בירושלים, איפה שהשוק ואיפה שרוקדים על השולחנות של אסף גרניט, אבל מסתבר שלא - יש מחנה יהודה גם בפתח תקווה.
ביקורות נוספות של המונה טועם:
זה היה עוד יום עבודה רגיל על הדרכים, ולי הייתה נסיעה לקצה הפחות מוכר של פתח תקווה. הגדרתי את האזור הזה כמקום ליד צומת סירקין. בפנייה ימינה אל תוך השכונה, חלפתי על פני השלט "אצל מזרחי". שלט לכאורה תמים, שהשאיר את בלוטות הטעם שלי לידו, בעוד אני המשכתי עם הנוסע. כשסיימתי את הנסיעה מיד טסתי בחזרה לכיוון השלט הזה, לאסוף את בלוטות הטעם ואת המעי הרעב שלי.
מצאתי מהר חנייה, כי מסתבר שזו שכונה בלי סימון של העירייה. אחרי שהמונית בחנייה ירד לי קצת הלחץ. אז למקום קוראים "אצל מזרחי", אחד מזרחי בטוח יש במקום, וקוראים לו גיא. מסעדת "אצל מזרחי" חיה וקיימת כבר חמש שנים. לפני כמה שנים גיא החליט להיכנס לתחום האוכל - ראש לפני שכל - ולמד את הדרך לפני שמצא אותה.
הגיא הזה פשוט לימד את עצמו לבשל, בלי הרבה טקסים. הוא לקח מתכונים שמצאו חן לטעמו, והמשיך הלאה. אז אם יש את אלה שירשו את הבישול מהבית של סבא וסבתא או מאיזה עסק שהיה להם, כאן גיא החליט להיות מסעדן ביתי. רק על זה מגיעה לו מדליה.
בחוץ היו כמה שולחנות ואני נכנסתי פנימה. על הקירות היו הרבה מנות בתפריט בשביל שלא תתבלבלו. כל מה שכתוב בתפריט יש, אבל סיכוי גדול שלקראת שעות הצהריים המאוחרות התפריט ייחלש - כלומר, יחסרו מנות. אני הגעתי לקראת השעה 12:00 וכבר היה תור.
לפעמים החוכמה במסעדות ביתיות זה שצריך פשוט לקחת מנה עיקרית מהתפריט ולשים אותה בתוך פיתה. ככה אתם לא מזמינים חצי תפריט, לא ממלאים חצי שולחן באוכל, ונהנים ממנה עיקרית בקטנה ובזול
מהר מאוד הצטרפו עוד ועוד תושבים מהשכונה, ואלה שהיו לפניי כבר ידעו מה להזמין. אלה שהיו מאחוריי גם ידעו מה הם רוצים לאכול, ורק אני הייתי החוליה החלשה. להזמין מנה טריוויאלית זה לא בעיה, אז בכוונה תחילה הלכתי על המנה הכי קשה להכנה בתפריט, למביני דבר בלבד - או במקרה שלי, לכאלו שגדלו על המנה בבית: קציצות דגים בפיתה.
זו מנה שאף פעם לא קל להכין, ומביני דבר שכבר פיצחו את השיטה הטריקית להכנה יגידו לכם עם שוויץ לא קטן שהם כבר יודעים איך להכין את זה.
לפעמים החוכמה במסעדות ביתיות זה שצריך פשוט לקחת מנה עיקרית מהתפריט ולשים אותה בתוך פיתה. ככה אתם לא מזמינים חצי תפריט, לא ממלאים חצי שולחן באוכל, ונהנים ממנה עיקרית בקטנה ובזול, כמו אצל מזרחי.
איך שראיתי את קציצות הדגים בפיתה זיהיתי גם את המחיר, שממש התאים לי ואני חושב שגם מתאים לכולם - 25 שקלים למנה עם תוספות. אם תבקשו יפה, תקבלו גם קצת צ'יפס בקערה קטנה.
ביקשתי בנימוס לצלם את הסיר, וכרגיל קיבלתי מבטים של "מה אתה בדיוק עושה פה ומפריע לתור עם יותר מידי שאלות". לא ויתרתי, נכנסתי וצילמתי. כשהייתי קרוב לסיר לקחתי הסנפה ישר מהרוטב, וכבר הבנתי שהוא מלא תבלינים. אבל ההפתעה האמיתית הגיעה רק אחרי שקיבלתי את הפיתה: קחו את הפלפל האדום שמתחת לכיתוב "מזרחי", והנה הוא בא פול גז - גיא.
לגיא אף פעם אין זמן. הוא מתרוצץ במקום ונראה הכי יעיל בעולם. במטבח הוא מנצח על הכל, וכל הזמנה עוברת דרכו. זה מטבח קטן של איש אחד ועוד שני עובדים. גיא שלף מהרוטב את הקציצות ולא התקמצן על הכמות. ואז הגיעה הפיתה, שהייתה מעולה ודשנה, ותפסה את כל הרוטב.
בנגיסה השנייה, ובאלה שבאו בעקבותיה, הכל הלך ונעשה חריף יותר ויותר. גיא הסביר לי שחריף ממריץ אותו, וככה אימא שלו לימדה אותו להכין את קציצות הדג שלה, ועכשיו כולם נשרפים ונהנים
הפיתה התעגלה ואני הוספתי תפוח אדמה מבושל, סלט כרוב שהיה פשוט ולעניין ועוד קצת כוסברה מעל הכל - כי חריימה וחייבים. לקחתי את קערת הצ׳יפס איתי ויצאתי לאכול בחוץ בחצי עמידה על כיסא גבוה. התנועה בתוך המסעדה המשיכה, יש שיצאו עם צלחות, חלק אכלו על האש בצלחת עם תוספות, וכל אחד נהנה בחלקו.
בנגיסה הראשונה הרגשתי המון קציצת דג עם כוסברה, והפיתה לא נכנעה לעומס, ואני עצרתי אותה מכל כיוון אפשרי. מכירים את זה שהאצבעות נפתחות למניפה ענקית מסביב למנה? אז בדיוק ככה. בנגיסה השנייה התחלתי לבעור קלות. אם בנגיסה הראשונה הרגשתי רק דגדוג של חריפות וחשבתי שנפלתי על פינה חריפה, לא העלתי על דעתי שההמשך יבוא עוד יבוא.
בנגיסה השנייה, ובאלה שבאו בעקבותיה, הכול הלך ונעשה חריף יותר ויותר. גיא הסביר לי שחריף ממריץ אותו, וככה אימא שלו לימדה אותו להכין את קציצות הדג שלה, ועכשיו כולם נשרפים ונהנים. שלא תבינו אותי לא נכון - זו מנה מעולה, טעימה וחריפה בצורה מפתיעה. אל תבלבלו את הפיתה יותר מדי, תזמינו בדיוק מה שאני הזמנתי, ומראש אני אומר לכם שיותר מידי תוספות סתם יטשטשו את הטעם של הקציצות המעולות האלה.
אם אתם מחובבי החריף אתם הולכים לעוף על המנה: טעם הדג לא נפגע מהחריף המוגבר, אלא החריף רק חידד אותו. הדג לא נכנע לבישול הממושך ברוטב, והפיתה שרדה עד הקצה שלה, גם אחרי שהוספתי עוד קצת מהרוטב החריף מידי. אבל - אם אתם מפחדים מחריף, המנה הזאת תיתן לכם סטירת לחי מטלטלת.
גיא יכול היה לבנות תפריט מנומס וחברותי שמתאים לכולם ולכולן, אבל הוא לא עשה את זה - אלה הן קציצות הדג של אימא שלו, הן חריפות, מעולות ומלאות אהבה מבית, ורק ככה אוכלים אותן אצל מזרחי. שבו, תיהנו ותכינו כוס מים בצד.
