במטבח המרווח והמצויד של משפחת אהרוני בתל-אביב, ניצבים המגה שף ובתו תמרה ומתקינים המבורגרים וסלטים. למתבונן מהצד קשה שלא להתלהב מהביצועים מעוררי התיאבון, מההתנהלות הזורמת ומהכימיה המקסימה בין האב והבת. "פעם היו אומרים: 'התפוח לא נפל רחוק מהעץ'? לדעתי העץ לא נפל רחוק מהתפוח הפעם", אומר האב ישראל בגאווה. "אפשר לראות בבירור את הדנ"א שלי בבישול של תמרה, אבל עם תוספות משלה. תמרה מבשלת איתי מגיל שלוש".
והיא מאשרת. "בגיל שלוש בישלנו ביחד כל מיני דברים ובגיל שש כבר הכנתי פנקייק או פרנץ' טוסט לבד בשבת בבוקר. אבא השגיח, ואולי זאת הייתה בעצם אמא שהשגיחה".
כותרת: מתוך "שום פלפל ברחבי ישראל"
(צילום: באדיבות כאן 11)
עד כמה זה קשה להיות הבת של אהרוני?
"אני מקבלת בדרך כלל תגובות מצחיקות וחביבות. 'אה, דווקא אין לך גבות כמו שלו'. 'את לא דומה לו, את כן דומה לו'. כאלה".
את ממש קולית בעניין.
"כן, תשמע מה אני אלחם בזה? זה מה שזה. אני יכולה כל החיים להיות עצבנית או להתמסר. אז מעדיפה להתמסר. לפעמים אני נתקלת גם בתגובות כמו 'היא קיבלה את הג'וב החדש, רק כי היא הבת של'. אני יכולה להגיד לך שבמקומות מסוימים זה נכון, אבל אני חושבת שאנשים לא תמיד לוקחים בחשבון גם את הצד השני: לפעמים אני לא מקבלת עבודות, בגלל שאני הבת של. לרוב נאמר שקיבלתי עבודות בגלל הייחוס המשפחתי, דווקא בדברים שהם לא רלוונטיים ולא תמיד קשורים. כשהייתי בת 20, חברת אופנה לקחה אותי להיות דוגמנית למידות גדולות, ואז כולם אמרו: 'לקחו אותה רק כי היא הבת של אהרוני'. מה הקשר? זה אפילו לא בתחום שלו, במיליה שלו, גם לא הייתי מפורסמת אז. לא היה שום קשר בין האמירה לאירוע".
סופר-פוד בבארי
השנה האחרונה הייתה עמוסה, רוחשת והישגית עבור אהרוני בת ה-36. והיא בפירוש כבר לא על תקן "הבת של". היא מתחזקת בלוג בישול מצליח וחשבון אינסטגרם של קרוב ל-70 אלף עוקבים, לכבוד פסח הוציאה עם אביה ספר בישול – "לבשל עם אהרוניס", ולאחרונה נבחרה להיות הפרזנטורית של חברת האופנה גולברי יחד עם אילנית לוי. כמו כן היא עושה ליווי קולינרי לסניף בפתח תקווה של חברת ההייטק אינטל וגם מעורבת בעסקים המתפשטים של הקבוצה המשפחתית – קצביות ואתרי הסעדה ("אני אחראית על יחסי ציבור, שיווק, סושיאל מדיה, תוכן, שיתופי פעולה ואירועים").
עכשיו אהרוני מגיעה למרקע של כאן – זה יקרה ב"שום פלפל ברחבי ישראל" (שישי, 16:00), תוכנית שמביאה את סיפורי החקלאים והיצרנים ברחבי הארץ. בין היתר אהרוני נפגשת עם "הלחם של חגי" , דור רביעי של אופים בארץ שחוקר זני מורשת של חיטה ואופה בעזרתם לחם טעים ובריא; מבקרת בגינה קהילתית של עולי אתיופיה, שם מחזקים תחושות גאווה ושייכות בעזרת גידול וסודות קולינריים; ומדברת עם יצרן ורמוט מעשבי בר בהרי ירושלים ועם אנשים שמשחזרים בעמק בית שאן את ייצור המורי - רוטב סויה שהיה נפוץ פה לפני אלפיים שנה.
בהתחלה המפגשים האלו צולמו כפינות עבור התוכנית המחודשת של "שום פלפל ושמן זית", אבל בסופו של דבר הוחלט להשאיר את הפינות מחוץ לתוכנית של חיים כהן, ולאגד אותן לשלוש תוכניות (זמינות לצפייה גם בכאן BOX). "רוב הפינות צולמו אחרי אסון ה-7.10 ובין היתר ביקרתי בסטארט-אפ מעניין בקיבוץ בארי של סופר-פוד שנקרא מנקאי, ירק שגדל בבריכות. היינו צריכים לקבל אישור מיוחד מהצבא להיכנס לשם, כי הקיבוץ היה עדיין שטח צבאי סגור וכל החממות של המנקאי נשרפו. רק חממה אחת לא נשרפה - אז הם התחילו לשכפל את המנקאי ולגדל אותו. אם הם יצליחו לשווק אותו באופן מספיק סקסי - זה יכול להיות להיט".
זה בוודאי לא היה פשוט לשוטט באזורים שהיו שטח קרבות, ועדיין נמצאו בטווח אש וסכנה.
"זה אכן הגביל אותנו, כי היו מקומות שפשוט לא יכולנו פיזית לגשת אליהם. רצינו לצלם כמה פינות בצפון וגבול לבנון, אבל זה לא התאפשר והן ירדו מכורח הנסיבות".
מה למדת במסע שלך?
"הפתיעה אותי התשוקה הכל כך גדולה שיש לעוסקים בדבר. היום בשביל להיות חקלאי במדינת ישראל, אתה צריך מאוד לאהוב את מה שאתה עושה ולרצות לעשות את זה. אחרת אין שום דרך לצלוח את המכשולים הרבים שיש בדרך. האנשים שדיברנו איתם היו עם עיניים נוצצות כשהם דיברו על הדבורים או על הכבשים או על העגבניות שלהם. זה באמת מעורר התפעלות והשראה".
אהרוני כועסת על היחס של המדינה לאותם אנשים עם עיניים נוצצות. "היחס לחקלאות הישראלית מחריד - להיות היום חקלאי בישראל זו עבודה נורא קשה. החקלאים נהדרים ומה שהם יודעים לעשות בארץ זה באמת מופת, והיחס שהם מקבלים פשוט מחפיר. העובדה שמייבאים עגבניות מטורקיה היא הזיה. היום אפשר להשיג כל מה שרוצים מקומי ומצוין. בעולם כבר מבינים שעונתיות זו לא סתם סיסמה - זה משהו שיש לו משמעות. ואם אי אפשר להשיג את העגבניות מחוץ לעונה, אז לא מייבאים אותן מטורקיה, פשוט מוותרים על העגבניות לכמה זמן - וזה בסדר. אני לא יודעת למה מקשים ככה על החקלאים, למה הם צריכים לשלם מיסים מטורפים ולמה פוסלים להם סחורה.
"מרוויחה הרבה כסף"
היא הבכורה במשפחת אהרוני והייתה לה ילדות תל-אביבית מובהקת. "גרנו בשינקין-רוטשילד, ומאוד אהבתי לגדול בתל-אביב. תל אביב של אז הייתה קצת אחרת מהיום. אני אמנם אוהבת טבע, קיבוץ, שקט במינונים קטנים, אבל אני בחורה מאוד עירונית. כשגרתי שנה באמסטרדם, שכרתי דירה מעל השוק. רציתי כאילו להיות בשיא ההמולה והשאון. כשאני רוצה שקט אני נוסעת לוויקנד, אבל כשיש יותר מדי שקט אני מתחילה להשתגע".
מתי הבנת שאבא מפורסם נורא?
"כולם שואלים אותי: 'איך זה לגדול עם אבא מפורסם?' ואני עונה שזה הנורמלי מבחינתי. אני לא מכירה משהו אחר. אף פעם לא התייחסתי לזה כ'הצל של אבא'. הוא תמיד היה מישהו לשאוף אליו. השראה. כשהייתי ילדה, התרגזתי כשהיו עוצרים אותו ברחוב עשר פעמים כל מאה מטר. בתור ילד אתה מאבד סבלנות. אבל זה נגיד המקסימום שאני יכולה להגיד לך שזה הפריע. באמת אני לא זוכרת את הפרסום כמשהו שהיה בעייתי. אגב, כשהיינו ילדים, הוא היה אבא מאוד נוכח, למרות שהוא היה עסוק והתרוצץ בין המסעדות שלו. הוא היה חוזר בצהריים, אז גם היינו רואים אותו. בערב הוא היה אומר לילה טוב וחוזר למסעדות. בסופי שבוע היינו
כולם ביחד".
התמרדת באיזשהו שלב?
"אחותי, אחי ואני התמרדנו והיינו צמחונים לתקופה. זה היה המרד הכי גדול שלנו בתור ילדים".
מה ירשת מאמא חגית, שהיא פסיכולוגית?
"אני רוצה לחשוב שלקחתי את הרגישות, יכולת הקשבה, איכות אימהית. בשני ההורים שלי יש חוש הרפתקני, אבל מאוד אחר אחד מהשנייה. יש לי את החוש ההרפתקני של שניהם. בכיתה א׳ היינו בנסיעה משפחתית לסין ואני לא אשכח בחיים את המראה בשוק של אישה יושבת בשפיפה עם שתי גיגיות: אחת עם צלופחים חיים, ואחת לא. ואז היא לקחה צלופח חי וקילפה אותו בקולפן - וזרקה אותו לגיגית השנייה. זה היה זוועה. באוכל אני אנסה כל דבר, אבל יש לי בעיה מוסרית לאכול כלבים. יש לי כלבה, קוראים לה שוש או שושנה ואני אוהבת אותה".
אחרי שלמדה אמנות פלסטית בתיכון עירוני א', ושירתה ביחידה מובחרת בחיל המודיעין, הלכה ללמוד אדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. "הסטאז׳ שלי היה במשרד של אמנון בר-אור, משרד שמתמחה בשימור. היה לי פרויקט מאוד מעניין בפרישמן ועוד אחד ביפו במתחם נוגה".
למה בחרת לוותר בסוף על האדריכלות וללכת בעקבות אבא?
"זה לא שוויתרתי, כמו שהתחילה הקורונה ונולד הבן הקטן שלי והייתי איתו בבית, ולא היה לי משרד לחזור אליו, אז פתחתי את הבלוג והעניינים התגלגלו. כשגדלתי אף פעם לא חשבתי שאני אתעסק בבישול באופן מקצועי. האדריכלות מאוד עניינה אותי, מאוד נהניתי בתואר ואני לא מתחרטת שלמדתי אדריכלות. הקורונה טרפה קצת את הקלפים והחיים התגלגלו בכיוון אחר וזה בסדר".
מה האוכל האהוב עלייך?
"זו שאלה קשה. אני אוהבת קציצות מכל סוג".
איפה הוצאת הכי הרבה כסף על ארוחה?
"לפני שנה וחצי חברים של אבא הזמינו אותנו לאכול ב'נומה' בקופנהגן. אכלנו נמלים חמוצות, זה היה סתם גימיק, שנועד לזעזע אותך. הייתי פעם בארוחת ערב בלה גראן פור - מסעדה צרפתית קלאסית בפריז, שהיו לה אז שלושה כוכבים. לא יודעת כמה יש לה עכשיו. אני לא זוכרת מאיזו מאה היא. על כל כיסא כתוב לך מי הבנאדם הכי מפורסם שישב עליו. אני ישבתי בכיסא של נפוליאון. שילמנו הרבה מאוד כסף".
בזכות בלוג האוכל הפכה אהרוני למה שנהוג לקרוא "משפיענית" והחלה לשתף פעולה עם חברות מסחריות. "אני יכולה להגיד לך שמרוויחים יפה בתחום הזה. משלמים לי כי אני עושה מתכון טוב ואני מצלמת אותו יפה ויש לי קהל שמקשיב לי. ברור שככל שיש יותר עוקבים וחשיפות, אז גם מרוויחים יותר. אין לי ספק שיש אנשים, למשל מורים ומורות, שהיו צריכים להרוויח יותר ממה שאני מרוויחה, אוקי? אני לא מנסה לייפייף שנייה את הסיטואציה, אני מרוויחה סכומים שהם בגדול הרבה מאוד כסף. אבל אנשים לא תמיד לוקחים בחשבון את כמות הזמן, שזה לוקח: אנחנו עובדים 24/7. כלומר, אין דבר כזה לקחת הפסקה שנייה מהבלוג או מהאינסטגרם. גם כשאני בחופשה משפחתית וגם בשבת, וגם כשלא בא לי וגם כשאני חולה צריך לתפעל. אני עונה לכל מי ששואל ומגיב.
"אנשים גם לא לוקחים בחשבון את המחיר שהאינסטגרם גובה. מדובר בחשיפה אינטימית מאוד גדולה. אין דבר כזה מישהו שמעלה רק מתכונים. פרסונה אינסטגרמית היא גם הפרסונה ולא רק המתכון. אני מאוד חשופה ברשתות וזה מלווה גם בהרבה מאוד ביקורת והתערבות בחיים הפרטיים, לפעמים אני מקבלת גם הודעות נאצה מאנשים משוגעים ומכאלה עם יד קלה על המקלדת. יש אפילו הטרדות מיניות בלי סוף".
אבא נותן לך עצות איך להתמודד עם הצדדים הכעורים והמגעילים של הפרסום?
"כן, ברור. גדלתי גם לצד הצדדים המכוערים. בכלל, הוא נותן לי עצות קטנות לאורך כל הדרך. למשל לפני אודישנים".
את לא מתחנחנת ברשתות החברתיות שלך, וגם לא מתחנפת ועושה שטיקים, בניגוד לחלק מהעוסקים ומהעוסקות בתחום.
"אני לא מתחנחנת ולא מתחנפת, אני גם משתדלת לא לעשות דברים רק כי הם טרנדיים. הרבה פעמים זה בעוכריי. בשביל להתפוצץ לפעמים באינסטגרם אתה צריך להיכנס לטרנדים - אם זה משהו שאני יכולה להתחבר אליו, אני אעשה אותו. נורא קשה לי לעשות משהו שאני לא באמת מחוברת אליו. אני גם לא לוקחת כל הצעה. אם יש משהו שהוא לא טעים לי, לא אקדם אותו".
ניסית להיות שופטת באחת התוכניות?
"עשיתי אודישן ל'מאסטר שף', אבל בסוף הם החליטו לא לקחת שופט חמישי וזה גם בסדר. כשיגיע זמני, אהיה שופטת".
מה את מביאה מהאדריכלות לבישול?
"זו שאלה יפה. אני מבשלת עם סרגל".
מז'תומרת?
"נגיד כשחותכים בצק? אני חותכת אותו עם סרגל. אני אוהבת כשהוא חתוך ישר. אני פדנטית בנראות של הדברים. אני רוצה לחשוב שיש בי איזו יצירתיות".
טוב, גם לאבא שלך יש חוש אסתטי מדהים.
"כן, זה גם משהו שגדלתי עליו".
גם טווסית ומתלבשת אקסצנטרית כמוהו?
"אה, לא כמוהו. תראה, זה רף שקשה להגיע אליו, אבל גם אני אוהבת בגדים, אופנה, נעליים".
כמה זוגות יש לך?
"הגזמת, לא ספרתי. יש מגירות עם הרבה ערמות של נעליים".
אהרוני גרה במרכז תל אביב, לא רחוק מההורים. היא נשואה לבחור הולנדי בשם סיימון, שעובד כמטפל גופני, במסאז' ובתרפיה, ויש להם שני בנים, יולי ונורי. "הכרנו בטיול אחרי צבא, בצד השני של העולם. זה היה במורו דה סאו פאולו, אי קטן ליד סלבדור, ברזיל, שיש בו אכסנייה ישראלית. ובאופן מצחיק דווקא הוא היה באכסנייה הזו ואני והחברים שטיילתי איתם היינו באכסנייה אחרת. נפגשנו במסיבה על החוף והא עשה עלייה".
ואיזה אוכל את מכינה לילדים?
"חוץ מחריף, הילדים שלי אוכלים פחות או יותר הכול. בסוף, הם הכי אוהבים שניצל ופסטה. הקטן שלי מאוד אוהב דגים".
אני בטוח שאהרוני הוא סבא משוגע.
"כן, הוא סבא מדהים".
אגב, איך את קוראת לו?
"אבא. או אבוש", היא אומרת ופורצת בצחוק.
