באמצע נתניה, ממש במרכז העיר, בצומת שבו כולם עוברים לפחות פעם בשבוע, אם לא פעם ביום, יש מסעדה קטנה שפועלת בשקט כבר 50 שנה מתחת לרדאר. אם לא סימנו לכם מהכניסה עם היד להיכנס פנימה, כנראה שתפספסו את המקום הקטן הזה, כי השלט שבכניסה כבר דהוי לגמרי ובקושי שמים לב אליו, כאילו בכלל אין שלט למסעדה. הדלפק, שמאחוריו עובד מוטי הבעלים של המקום, תופס חלק גדול מהמקום. בפנים יש שולחן אחד - כנראה שריד מימים אחרים, כמה כיסאות גבוהים מדי - וזהו. המקום של מוטי הוא דלפק של פעם שמגיש אוכל יהודי באמצע נתניה.
לביקורות נוספות של המונה טועם:
הגעתי לנתניה בנסיעה עם המונית ישר לתוך הפקקים של מרכז העיר. כל רמזור עיכב אותי. במהלך הנסיעה חלפתי על פני אזור השוק ובחנתי אותו טוב-טוב, בכמיהה למצוא מקום חנייה קרוב למרכז. זה עדיין קיץ ובחוץ היה חום אימים, הכול מסביב להט ולמרות זאת לא פספסתי את ההזדמנות לסרוק את נתניה. לא מצאתי חנייה ליד השוק והתרחקתי משם - בחום של ספטמבר הכול הופך להיות רחוק מדי כשהולכים בשמש.
מראש לקחתי את הנסיעה הזאת כי קיוויתי למצוא שם משהו אמיתי לאכול. אני יודע שהנתנייתים אוהבים מאוד לאכול שווארמה כי לאן שלא תסתכלו תראו שווארמיות - חלקן קטנות וחלקן מעצמות של בשר מסתובב. למרות ריבוי השווארמה בעיר, היה לי חם מדי ולא התחשק לי לאכול שווארמה. באותו רגע עניין אותי יותר לאכול משהו טעים, משביע ואם אפשר - לא רותח.
הדוכן "המקום של מוטי אוכל יהודי" נחבא על פינה ברחוב. לכאורה הוא נראה כמו עוד חנות קטנה של אוכל באזור של אנשים רעבים שמחפשים משהו מהיר, טעים וזול לאכול בהפסקת הצהריים שלהם. במקרה חלפתי על פני המקום של מוטי, ומבעד לחלון ראיתי בחצי העין לטקעס - אותה לביבת תפוחי אדמה מטוגנת לעייפה.
להזכירכם, בחוץ עדיין קיץ, לכן תהיתי אם אני רואה נכון, כי מה קשור לטקעס בכזה מזג אוויר, אבל זה אכן היה לטקעס ועוד איך. כשהגעתי, הלביבה כבר הייתה מוכנה והספיקה להתקרר קצת, אבל זה בסדר מבחינתי, כי גם כשהיא קרה היא עדיין טעימה - הטעם לא בורח לשום מקום. הסתקרנתי לדעת מה עושה דוכן לטקעס באמצע נתניה ומה בדיוק הולך פה?
נכנסתי פנימה כדי לברר את העניין ומוטי היה עסוק והגיש אוכל לסועדים הקבועים. המנות מוגשות כאן בכלים חד-פעמיים, ומוטי מארגן לכם מנה: כוסמת עם קרעפלך, סלמון עם אורז וכמה מנות שתבחרו מהתפריט. חלק מהלקוחות פונים אל מוטי ביידיש ומוטי עונה להם. בינתיים בחוץ, חצי מטר משם, כמעט כולם מדברים צרפתית, אבל כאן עוד מפטפטים לפני האוכל בהגיגים קצרים מתובלים בלשון מזרח אירופית.
בלי בושה לקחתי מהדלפק לטקעס אחד ליד והתחלתי לנגוס. מוטי הסתכל עליי ומיד שאלתי מהר כמה זה עולה, ומוטי ענה: "ארבעה שקלים". בלעתי את הרוק ומהר ביקשתי שיארוז לי עוד שלושה. רגע לא, ארבעה לטקעס. בינתיים העלמתי את הלביבה בשלושה ביסים, וכבר הייתי בדרך לקחת עוד אחד, כשמוטי אמר לי, בעודו מדבר במקביל עם לקוח קבוע, שיש גם קציצות הודו בעשרה שקלים לקציצה.
עוד פעם איבדתי את הבושה ולקחתי ביד השנייה את קציצת ההודו - קציצה מטוגנת מבשר הודו טחון דק-דק מטוגן בשכבה דקיקה של ציפוי, קציצה ענקית שמשביעה תוך כמה שניות. גם אם הגזמתי בכמות, עדיין אפשר לסגור פינה אצל מוטי ולצאת שבע ב-14 שקלים בלבד.
מוטי מכין ערימה של לטקעס וקציצות בכל בוקר, ואז בהמשך היום לפי הביקוש. הוא נראה מאורגן לגמרי ומתקתק את הכול במסעדה הקטנה שלו - בכל זאת, המקום קיים כבר 50 שנה וזה מה שהוא יודע להכין הכי טוב. התפריט לא ממש השתנה במהלך השנים וגם הלקוחות ברובם אלה אותם הלקוחות שעדיין מתעקשים לשבת לידו ולאכול על הדלפק מכלי פלסטיק. לקוחות קבועים, שעדיין מדברים יידיש, לצד פועלים מקומיים.
אם אתם נוסעים בדרכים והגעתם במקרה לאזור נתניה, או שאתם גרים בסביבה ומחפשים לכם אוכל אשכנזי טוב, המקום של מוטי נמצא כבר 50 שנה על אותה פינת רחוב, עם אותן הלטקעס, אותן קציצות ההודו ועוד מיני מטעמים שונים עם טעם של חג. זה אוכל יהודי מזרח אירופי אמיתי שבא בול עכשיו לפני החגים ואפילו גם סתם ככה באמצע שבוע רגיל.
