גם עכשיו, כשעבריין המין אלון קסטיאל מרצה את עונשו בכלא חרמון, הוא עדיין מחזיק בחמישה אחוזים מהבעלות של המועדון התל־אביבי הבלוק. פרקטית, זה פרט חסר משמעות. סימבולית, זה עניין טעון, שמסגיר שלפעמים אנשים רוצים לרקוד על שתי החתונות וגם על הבר האקטיבי. הבלוק, סמל לתרבות הקלאבינג הישראלית, מככב בכל רשימה של המועדונים הטובים בעולם. הוא גם היה אחת מזירות הציד של קסטיאל, שהורשע בין היתר בניסיון אונס ומעשה מגונה בכוח. כשהתפוצצה הפרשה, בעלי הבלוק, ירון טראקס, התנער מקסטיאל פומבית. יותר מזה: הוא התעקש שלא היה לו מושג מה עשה השותף קסטיאל שלא בנוכחותו. על העניין הזה הוא מתעקש גם היום. ועדיין, יותר מחמש שנים אחרי שהתפוצצה הפרשה, נותר גם העניין הזה, של שותפות עסקית עם עבריין מין. טראקס, איש שיודע ללהטט במילים, נע בחוסר נוחות כשמזכירים לו את הפרט הזה. "כן, הוא עדיין שותף במועדון", הוא נבוך. ואז מרים את הקול. "כי זה 150 אלף שקל להוציא אותו מהשותפות, ואף פעם אין לי 150 אלף שקל! ואם היה לי 150 אלף שקל, אז החלפתי בהם את הרצפה של המועדון".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
או שאולי פשוט היה לך נוח לא להתעסק עם זה?
"יודעת מה? יכול להיות שזו הייתה טעות".
בטח שזו טעות. עצם זה שיש לו אחוזים במועדון, אומר שאתה עדיין קשור אליו.
"בדיעבד כן. ההתנהלות שלי עם כסף לא טובה. יכול להיות שהייתי צריך לגמור את זה איתו בתשלומים או משהו - ולהוציא אותו מכאן. זה לא כזה הרבה כסף, 150 אלף שקל. אז כן, עשיתי טעות, עשיתי כל כך הרבה טעויות, זה לא ייאמן. מה אני צריך את הכתם הזה על עצמי?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הבנתי שבמשפחת קסטיאל הסכימו למכור את חלקו בחצי מהסכום שאתה אומר. מה הבעיה למצוא ילד עשיר שיקנה את זה, כדי שעבריין מין לא יהיה שותף שלך?
“היתה תקופה שהיה על זה דיבור. עבר זמן ולא שמעתי מהמשפחה. כתבתי לאחיו באוגוסט האחרון שאני מבקש שנמצא לזה פתרון, והוא ענה לי ‘המניות לא שלי, ואין לי סמכות לטפל בנושא. כשאלון ישתחרר תוכלו לדבר איתו’”.
מה הייתה התגובה הראשונית שלך לעבירות שלו?
"כעס. מה זה כעס, הבן אדם עשה לנו נזק גדול. בגלל שהוא שותף שלי, זו גם האחריות שלי, ואני צריך להתמודד עם כל מיני 'אולי ידעת?'. השמועות שאנחנו הסתרנו את זה? זה הטריף אותי. אתה אומר, 'מה הכנסתי לבית שלי, למועדון שלי?' אחד השותפים במקום פגש בחורה ברחוב ואמר לה, 'בואי לבלוק', והיא ענתה, 'אני לא באה לשם, הבעלים שולח ידיים'. תקופה נוראית, אני מדחיק את זה".
התעמתם עם קסטיאל?
"דיברתי איתו, הוא טען שזה שקר וכזב. אני זוכר שהוא אמר לי, 'אתה נלחם בי כמו בחמאס'. הוא התעקש שבחיים לא אמרו לו דבר כזה, ושהוא בעלים במלא מקומות ואין חיה כזו מצידו".
עשה לך גזלייטינג. אגב, אני יכולה להגיד לך שעוד לפני שהכול התפוצץ, יצא לו שם של טיפוס כזה שידוע שעדיף לא להתקרב אליו.
"סבבה, אבל כשהכרתי אותו לא הכרתי את הסיפורים. ידעתי רק שזה אלון קסטיאל ואומרים שהוא יודע לעשות כסף, וזה טוב. הוא עשה עליי רושם מוזר, אבל אין לי בעיה עם ווירדוז.
"ואז בדיוק התחיל ה'לילה טוב' (אמנה של בעלי עסקים להתחייב לפעול אקטיבית כדי למנוע אלימות מינית - גב"ח). נפגשנו עם בעלי מועדונים והמרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, והעלינו את הבעיה הזו. ענו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות הרבה עד שיש תלונה רשמית. אז התחלנו במסורת שבכניסה למועדון יש ספיץ', שאם מישהי מרגישה מוטרדת שתגיע מיד למאבטח. זה היה מהפכני, אנשים מחאו כפיים בכניסה למועדון והעריכו את זה. ואז גם התחלנו לקבל יותר תלונות".
עליו?
"בכלל. שבועיים אחרי שהתחלנו, פנתה אליי בחורה וכתבה לי, 'הייתי בבלוק ואלון פתאום שלח יד ונגע לי בציצי'. זו בדיוק התלונה שהייתי צריך, ואמרתי לו שקיבלתי תלונה עליו, שהוא חייב להפסיק עם ההכחשות ושאני מבקש שהוא לא ייכנס למועדון עד שהוא יתחיל לקחת אחריות על המעשים שלו".
מה הוא ענה?
"הוא לא ענה, אבל במשך שנה הוא לא הגיע יותר ואז הבטיח שזה לא יקרה שוב. לא ידענו אז שמדובר באונס, ונתנו לו עוד צ'אנס. בכל זאת, הוא הבעלים של המועדון ואנחנו השפלנו אותו. סבבה שזה הגיע לו, אבל בכל זאת. אני תופס את עצמי כמי שכל כך תרם לנושא הזה בחיי הלילה. זה נורא קשה שאנשים חושבים שידעתי משהו על זה".
דיברת איתו מאז?
“אחרי שהסיפור התפוצץ. כתבתי לו שאני חייב להתראיין. שמעי, הוא עדיין בן אדם. לא משנה מה הוא עשה”.
נסכים שלא להסכים. אגב, גם אחרי קסטיאל היה פה די־ג'יי שהטריד מינית.
"ולכן הוא לא עובד פה יותר. בעקבות מה שקרה עם קסטיאל היינו מנוסים, וגם ידענו את החוקים. דיברנו איתו והוא לא ממש הכחיש. אמרנו לו שאנחנו לא יכולים להיות חלק מזה, ולהזמין אותו בתור תקליטן".
"ידענו שאלון נודניק שמציק לבחורות ושולח ידיים, אבל כשזה התפרסם ונשים טענו שהוא אנס, והשתמש בסם אונס, התגובה שלנו הייתה: אין מצב. זה מפחיד. אתה לא מאמין שבן אדם נורמלי יכול לעשות דבר כזה. ומצד שני, בעצם כן. כי זה כל כך קל. ואז התחילו לצאת העדויות והתחלנו להבין שוואלה, נראה שכן"
משהו השתנה מאז הסיפור של קסטיאל מבחינת נהלים?
"בטח. יש הדרכות לצוות, בין השאר מטעם מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. ברגע שיש טיפה יותר מודעות - ואולי גם פחד של הגברים - זה עוזר. מי אמר שפחד זה דבר רע? אז יש יותר מודעות כשמישהי מזמינה דרינק, שהיא לא משאירה את הכוס לבד; אם מישהי נראית פתאום לא בסדר, אז הברמנים יהיו מודעים לזה. ראינו בחורה עם איזה מישהו והפרדנו ביניהם, והיא הייתה במשרד שעות עד שחזרה לעצמה ולא הבינה בכלל מה קרה. למזלי אונס לא היה פה. הטרדות קורות, ואז מתלוננים ומוציאים את הבן אדם או מזמינים משטרה".
אתה זוכר מתי הבנת את חומרת המעשים שלו?
“ידענו שאלון נודניק שמציק לבחורות ושולח ידיים, אבל כשזה התפרסם ונשים טענו שהוא אנס, והשתמש בסם אונס, התגובה שלנו הייתה: אין מצב. זה מפחיד. אתה לא מאמין שבן אדם נורמלי יכול לעשות דבר כזה. ומצד שני, בעצם כן. כי זה כל כך קל. ואז התחילו לצאת העדויות והתחלנו להבין שוואלה, נראה שכן”.
את השנתיים האחרונות של המגפה בילה טראקס בכור המצרף: מצד אחד במלחמות טריטוריה מול תאגיד ‘נצבא’, שרוב שטח התחנה המרכזית החדשה בתל־אביב בבעלותו. מהצד השני ארבה לו הקורונה, שגרמה לכל קלאב בעולם לצאת למלחמת הישרדות כלכלית. גם הבלוק, מזמן לא רק מועדון אלא סמל תרבותי אנין, לא יכול לחיות רק על מוניטין. וטראקס עבר הרבה לילות קשים כדי לאפשר למועדון שלו להמשיך ולנשום עצמונית. מי שגילגל מחזור שנתי שמוערך בכ־14 מיליון שקל בשנים הטובות, מצא את עצמו מרוקן, עו"שית ורגשית. יותר מזה, גם לו עצמו ברור שחוויית המועדון כפי שהכרנו אותה, כבועה שמנותקת מהמציאות, כבר לא יכולה להתקיים כאקס טריטוריה, כשדורשים מהבליינים תו ירוק וכשהאסוציאציה הראשונית להרבה אנשים בחלל סגור היא כבר לא קרחנה, אלא מסיבת הדבקה.
"הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. נצבא דרשו ממני 800 אלף שקל, אבל אין לי את הכסף הזה. לא הגיוני שהמון שנים אני עושה משהו ומקבל עליו אהבה והערכה בכל העולם, אבל אני רק נכנס לחובות, ברמה שאני יכול להגיע לפשיטת רגל. זה לא עסק להזדקן בו"
במקביל, כאמור, מצא את עצמו במאבק מול גוליית נדל"ני. נצבא, חברת־בת פרטית של החברה הציבורית איירפורט סיטי שבעל השליטה בה הוא קובי מימון. בתקופה האחרונה בעלי החנויות טוענים שהיא מנהלת מלחמת התשה נגדם, כדי שיתייאשו וימכרו את החנויות שלהם לתאגיד במחיר נמוך. טראקס, שרק שוכר מנצבא את שטח המועדון, עבר גם הוא ויה דולורוזה של התשה פסיכולוגית, ששיאה היה התנתקות חד־צדדית מצד נצבא ונעילת השערים המובילים למועדון בערב שישי. ההודעה על דחיית פינוי התחנה המרכזית בארבע שנים, מה שיאפשר לו להמשיך בפעילות הבלוק כרגיל, משאירה אותו אדיש במפתיע. ואולי המילה הנכונה היא מותש. "הראיון הזה מוזר לי", הוא לוקח עוד שאכטה מהסיגריה. "בדרך כלל כשהתראיינתי הייתי במקום יותר בטוח לגבי העתיד. לא הרגשתי סכנה מיידית. לראיון הזה אני מגיע במצב שהחיים שלי על נקודת בלימה. אני בצומת דרכים שדורש ממני לעשות החלטות מאוד גדולות".
תסביר.
"לא הגיוני שהמון שנים אני עושה משהו ומקבל עליו אהבה והערכה וכבוד בכל העולם, אבל מבחינה כלכלית אני רק נכנס לחובות, ברמה שאני יכול להגיע לפשיטת רגל. התחושה היא שהעבודה הזו היא סוג של עבדות. זה לא עסק להזדקן בו. זה גם קשה כשיש שלושה ילדים קטנים, ובכל יום שבת אני ישן עד הצהריים, במקום להיות איתם. אבל אני יודע שאני צריך להיות פה בכל מסיבה, עד הסוף. אני בן 51, והייתי רוצה להמשיך ככה עד גיל 70, ואולי זה מתחיל להיראות פתטי בשלב מסוים, אבל יש לי עדיין את האהבה המטורפת הזאת לקלאבינג, לריקוד, למוזיקה אלקטרונית ולדינמיקה שנוצרת על הרחבה בין אנשים. בהרבה מובנים זו חוויה אלוהית".
השאלה אם גם היום זה מנצח את השאלות הכלכליות שלך על עתידך במקצוע.
"בתקופה האחרונה כבר לא. אני מפחד כשאני מסתכל על המועדון וחושב שיכול להיות שזה לא יחזיק עוד הרבה זמן. זה מכניס לחרדה, אתה מרגיש פתאום לא בנוח בבית שלך. לא ברור מה קורה, התחושה היא שהכול הולך להתמוטט".
זאת הסיבה שהחדשות על דחיית פינוי התחנה המרכזית לא משמחות אותך?
“זה לא גורם לי קתרזיס מהסיבה הפשוטה, שאני לא יודע מה המשמעות האמיתית שלה. על הנייר זה משפר את מצבנו, אבל אנחנו לא מבינים את ההתנהלות ומה האינטרסים. יש גם סיכוי שנמאס להם מאיתנו והם לא רוצים אותנו יותר. אני מרגיש שאני נמצא במקום יחסית חלש, וחלק גדול ממה שקרה זה דברים שאני לא יכול להוציא החוצה”.
מה בעצם היה הסיפור?
"בעשר השנים שאנחנו פה, התנהלנו מול מיקי זיו, מנכ"ל החברה לניהול התחנה המרכזית, והסתדרנו איתו. נצבא מינו אותו, ולמרות שתמיד הם היו קשוחים, הסתדרנו גם איתם. בגלל מבצע שומר החומות לא שילמנו שכירות כמעט חצי שנה, והחזרנו להם הכול בתשלומים. אף אחד לא בא עם סכין על הצוואר והייתה הבנה. ואז, לפני חצי שנה, יצא מהעירייה צו סגירה לתחנה המרכזית ל־6 בדצמבר (שבוטל בינתיים - גב”ח), ונצבא הנחיתו שני אנשים חדשים מטעמם שבאו אלינו בגישה מאוד אגרסיבית ואמרו לנו, 'כל הסיכומים לא אומרים כלום עכשיו, אתם חייבים לנו כסף'. באמת היינו חייבים לנצבא כסף על שכירות, אבל הם שלחו לנו מכתב שאומר שאם אנחנו סגורים אז לא נשלם, ופתאום הגיעו שני אלה ודרשו חצי מהסכום על תקופת הקורונה פלוס תשלום על חובות נוספים - 800 אלף שקל. הם חשבו שיש לנו כסף ממענקים, אבל את אלה המדינה לקחה לכיסוי חובות. הבטחתי להם 15 אלף שקל בכל חודש, אבל הם רצו הכול במכה. אין לנו את הסכום הזה".
איך אתה ישן בלילה אחרי זה?
"כל העולם שלי התמוטט. קחי לדוגמה את נידאל חבשי: הבלוק זה הבייבי שלו כמו שהוא שלי, הוא היה הנשמה של המקום וגם הוא הקבלן שבנה את המועדון. אנחנו חברים 14 שנה והוא היה בעניינים מול המשטרה ונצבא. בעקבות נזילה ברחבה הראשית, התחלנו שיפוץ והיינו צריכים להחליף את הרצפה. אלא שבאמצע השיפוץ נידאל עבר בעיות בריאותיות שאילצו אותו לעזוב את העסק, וכנראה שגם את החברות שלנו. חשבתי שהוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא הפסיק לדבר איתי. הוא טען שכל השנים האלה לא החזרתי לו אהבה. אני על הספקטרום האוטיסטי, יש לי קווים של אספרגר, ואני לא יודע להפגין אהבה כמו שכולם נותנים. טאף לאק, אבל זה מי שאני. הרגשתי שבלעדיו אנחנו לא יכולים להמשיך, כי נידאל גם ניהל את התקציב, ופתאום אני עומד מול נצבא כשאני לא יודע מה סוכם איתם ומה הוא אמר להם. נפלתי למים העמוקים בלי חפיפה או עזרה, ועשיתי מלא טעויות”.
מה היו הטעויות האחרונות מול נצבא?
"אמרתי להם שסגרתי כמה מסיבות חזקות ושיהיה לי כסף. אחרי שעה הם מתקשרים לדרוש חצי מיליון שקל מיד, ובנוסף 25 אלף שקל בכל שבוע, ואומרים, 'ואם לא, אז לא ניתן לכם לפתוח'. אולי זה קשור לזה שאמרתי להם שיהיו לי מסיבות חזקות, ונפקחו להם העיניים. אמרתי שאין סיכוי שיהיה לי חצי מיליון שקל בינואר, באמת אין לי, זה לא שיש שותפים שרק צריכים להכניס יד לכיס. אף אחד לא עשה כסף מהמועדון הזה, אף אחד לא מאמין בזה יותר מבחינה כלכלית. כשמסתכלים על המספרים, זה כישלון מטורף".
איך זה נסגר?
"לפני שלושה חודשים אמרו לי, 'אין מה לעשות. אם לא תשלמו, אין לכם מיזוג הערב'. עניתי שזו בעיניי סחיטה. אי־אפשר להתנהג ככה. רוצים? נלך לבית משפט. ואז באמת הם סגרו לנו את המיזוג, אבל בכל זאת פתחנו את המועדון כי כבר לא היה חם. כשנצבא גילו, הם התעצבנו וסגרו את השערים לתחנה, שמהם אנשים נכנסים למועדון. לא ידענו מה לעשות. ויתרנו. שעה לפני המסיבה הודענו בפוסט שסוחטים אותנו באיומים, ושנצא ונילחם, אבל מסיבה לא תהיה הערב. הם לא הגיבו לזה, וגם לא בהמשך כשניסינו דרך מיילים ועורכי דין להגיע לפשרה ולפרוס את החוב. 'תביאו את כל הכסף במכה, ורק אחרי זה נדבר', זה כל מה ששמענו מהם".
זה חלק ממדיניות התשה שגם בעלי חנויות בתחנה המרכזית מדברים עליה?
"לא יודע, יש מצב שנמאס להם מאיתנו ספציפית כי אנחנו שוכרים, בניגוד לבעלי החנויות. אותנו הם יכולים להעיף. אבל בכל מקרה החוזה שלנו נגמר עוד שנה, ועד היום לא הצלחנו להבין מה הם רוצים. הרי הצענו כסף, הם היו יכולים לקבל כבר מאתיים אלף שקל מאיתנו. הכול פה מוזר וקשה בטירוף. אני לא רוצה להזכיר את איוב, כי זה לא באותו סדר גודל (צחוק גדול), אבל אלה מכות שנחתו עליי אחת אחרי השנייה. אני מרגיש שהכול התמוטט לי אחרי 14 שנה. זה התחיל בקורונה, המשיך עם נידאל ונצבא, והשיפוץ המזוין הזה, ונגמר הכסף".
איפה זה שם אותך נפשית כל הדבר הזה?
"הגעתי למטפל של אשתי, והוא אמר לי, 'שמע, המשברים הם הסימן של אלוהים אליך שאתה צריך לשנות משהו בדרך'. שזה כמו בן אדם ששוחה בנהר נגד הזרם, עד שמגיע בול עץ שנתקע לו בעין. מי שחכם יבין את המסר ויגיד, 'אני לא אמשיך לשחות נגד הזרם כדי לא להיפגע'. ויש מי שיגידו, 'לא, אני אמשיך לשחות ככה, כי אני מאמין בזה'. הבעיה היא שאם אתה ממשיך, ככה אמר לי המטפל, יגיע בול עץ יותר גדול. כל פעם תחטוף מכה חזקה יותר, עד שתבין את המסר".
מה המסר?
"הוא אומר שזה רומז שאני צריך לעשות שינוי. ואם אתה לא תעשה שינוי, יבוא משבר יותר גדול. זה הגיוני, אבל צריך להיות רוחני בשביל להאמין בזה. אני מסתכל על כל מה שעשיתי בשנים האחרונות ולא יכול להתעלם מזה שיש פה איזושהי בעיה".
בעיה במועדון? בדרך? בך?
"במועדון, בדרך, במקצוע, בי. זאת בדיוק השאלה. ואני לא יודע עדיין את התשובה".
בצהרי היום בתוך המועדון שלו, כשהוא בסווטשירט וג’ינס, הוא נראה יותר כמו עובד בצ’ק פוינט מאשר כמו איש לילה. אין בו שמץ של סליז או בוטות. בענף שלו הוא נחשב לסטיית תקן. הרקע המשפחתי שלו ספוג תרבות: אביו היה הבעלים של הוצאת מפה וחברו הטוב ביותר של חנוך לוין. דודו, ויטק טראץ’, היה בוהמיין וקולנוען. הוא עצמו גדל ברחוב שינקין בתל־אביב, מגיע מרקע של מוזיקה קלאסית ולימודי סאונד, ובתיכון היה חברו של אסף אמדורסקי. “פחדתי לשים את עצמי בפרונט, היו לי חרדות ממה יגידו, ואסף שידע שני אקורדים עמד על הבמה בן זונה עם הביטחון והביצים. חלמתי להיות רוקסטאר, פתרתי את זה בלהיות די־ג’יי: אמן שמנגן מוזיקה של אחרים” .
את שם משפחתו החליף בלונדון, בזמן הלימודים. שם גם התנסה לראשונה בתקלוט וברא את עצמו מחדש: ירון טראץ’ מת. ירון טראקס נולד. ב־14 השנים שבהן הוא בעל מועדון, פיתח אידיאולוגיה שלמה סביב תרבות הקלאבינג, שתמיד נחשבה לבת הדודה החורגת וההמונית של תרבות המיינסטרים. טראקס, אדם עם יכולת התבטאות מרשימה, קשר את חוויית המועדון לתפיסת עולם כוללת, שמערבת גם עמדה אסתטית ופוליטית, ורואה בחוויית המועדון אירוע שלא נופל מהסלונים התרבותיים של תחילת המאה.
את הבלוק הוא פתח ממניעים אגואיסטיים לחלוטין: כדי שיהיה לו איפה לרקוד. "לא אהבתי את חיי הלילה של תל־אביב לפני 14 שנה", הוא מודה. "הייתה המון פוזה, היו המון ערסים, הייתה הרבה יותר אגרסיביות והסאונד היה פשוט נוראי. המקום היחיד שממש אהבתי ושגם השפיע עליי מאוד היה הפטיש הישן בנחלת בנימין, שם ניגנתי במשך ארבע שנים. שם למדתי מה זו קהילה ומשפחה, כשאנשים מקצוות שונים, רוסים, ישראלים ותיקים, עורכי דין, אמנים, נערות ליווי, עשירים ועניים היו רוקדים יחד ברחבה בהרמוניה מושלמת ובלי אגרסיביות".
אמרת בעבר שחיי לילה זה מלחמות כל הזמן. לפעמים מגיע קהל פרוע, מסוכן, משפחות פשע שרוצות להיכנס כשותפות, פרוטקשן, נוכלים שצריך להדוף.
"נידאל היה מטפל בכל זה. היו מקרים שהגיעו טלפונים ממספר חסום ואמרו לו, 'אני רואה אותך עכשיו, אני ברחבה שלך', ואיומים. בגלגול הראשון של הבלוק, יעקב אלפרון הגיע יום אחד וישב עם הבעלים של המקום, שנפטר בינתיים. אלפרון כנראה היה גובה פרוטקשן שם. הוא לא איים עלינו, אבל היה נראה שחלק מהכסף של השכירות היה עובר אליו. למדתי שכשאתה פונה למשטרה אתה יכול להתמודד עם זה בצורה הכי פשוטה".
כשאתה מסתכל על השנתיים האלה, מה הקורונה עשתה לכל חוויית הקלאבינג?
"הקורונה עשתה סוג של הפרדה, בין מכחישי הקורונה לבין מאמיני המדע. רוב המועדונים בסצנה הבינלאומית לקחו את הצד של החיסונים, אבל בארץ זה ממש הרגיש ש־70 אחוז מאנשי חיי הלילה היו מעריצי יורם לס, ואותי זה מאוד איכזב. בעלי מועדונים אחרים שנאו אותי ברמות, הייתי המבאס, אבל האמנתי שאולי אציל איזו נשמה. ככה חינכו אותי".
התעמתו איתך גם פרונטלית?
"מלא. שני בעלי מועדונים אחרים ממש תקפו אותי. מבחינתם אני בוגד, שיוצא נגד אירועים של מפיקים מסכנים שצריכים את הכסף, ויורק לבאר ממנה שתיתי. מצד שני, היו תומכים שהעריכו את זה שאתה יוצא נגד המיליה שלך. אני עדיין בסצנה הזאת, אבל אני מאמין שצריכים להיות ערכים כלשהם. איכזב אותי שהרבה אנשים מהסצנה נהיו מכחישי מדע, וזה גם חידד לי את זה שאני אאוטסיידר בסצנה הזאת".
לפועלם של אורלי וגיא במגפה נחשפת?
"לא יכול לסבול אותם. שנאתי אותם לפני הקורונה וגם כיום".
אם הבלוק היה בברלין הוא היה כלכלי?
"בברלין כן, כי יש שם תיירות מטורפת ותמיכה מהמדינה. גם בארץ כשיש הרבה תיירות אנחנו מלאים, לפעמים 400 תיירים במסיבה, אבל אז יש מלחמה או מבצע. זה לא יציב".
מה לגבי סלקציה?
"יש אנשים שתובעים אותך כי לא הכנסת אותם והם החליטו שזו גזענות. יש כאלה שזו שיטה להכניס כסף עבורם, עוברים ממועדון למועדון כדי שלא יכניסו אותם. לנו היה מנהל ערבי, שהוא בעצמו עמד בכניסה והחליט איזה מהבליינים הערבים ייכנסו ומי לא, ולא מתוך גזענות אלא הבנה שלו עם מי יכולה להיות בעיה".
אתה אומר זו לא גזענות, זו פרקטיקה?
"קשה קצת להסביר מתי אתה לא מכניס בן אדם בגלל צבע עור ומתי בגלל התנהגות. טריק ידוע של סלקטורים, זה שהם מרגישים מהניסיון שלהם שהבן אדם הזה יהיה בעייתי בפנים, ומבקשים ממנו 'להמתין טיפה'. רוב האנשים האלה מתפוצצים כבר בחוץ, ואם הם מתחילים להשתולל ולקלל - מה שקורה בדרך כלל - אז טוב שתפסו אותם בחוץ ולא בפנים. אבל הבלוק גם לא צריך ממש סלקציה, כי המוזיקה שאנחנו מנגנים פה היא מהסוג שערסים ממש לא אוהבים. כמה שהמועדון יותר מיינסטרים ופרחי, זה יקרה יותר. ערסים לא נהנים פה, לא כיף להם. למדתי שזו הדרך הכי גאונית לעשות סלקציה. מוזיקה איכותית, שאנשים קצת יותר מפותחים יכולים להבין, פלוס להגיד שאסור להגיע עם עקבים גבוהים".
מה הבעיה עם עקבים, סליחה?
"שזה מסוכן. אפשר לדרוך על אנשים, ואחר כך זה תביעות. אסור כפכפים ואסור עקבים, זה גם גורם לקהל שמגיע להיות כזה שבא לרקוד. לא בשביל דברים אחרים".
איזה עוד חוקים יש פה?
"אסור פלאפונים. אם תפתחי אותו ברחבה, יבואו אלייך ויבהירו שבפעם הבאה לוקחים לך את זה".
כמו בברגהיין.
"שם האיסור הוא רק על צילום, אצלנו אסור אפילו לסמס. רוצה? לא ברחבה. מה עוד? לשמור על מרחב אישי ולא לעשן ברחבה הראשית".
5 צפייה בגלריה
''ערסים לא נהנים פה, לא כיף להם''. די ג'יי קרייז מתקלט בהופעה במועדון הבלוק
(צילום: מיכאל שטינדל)
תיאורטית, יכולה להיות סצנת קלאבינג בלי סמים?
"בדיוק ההפך (צחוק גדול), אני חושב שבעוד 10־20 שנים, תהיה ליד הבר רשימת סמים חוקיים עם אחות שנותנת לך את הכמות המדויקת. הרי יש היום מחקרים שמראים תועלות רפואיות בקטמין, אל־אס־די ואם־די. זה נראה לי הגיוני. לשם אנחנו הולכים".
ואתה?
"בעיניי, מה שצריך להיות חוקי זה דברים טבעיים כמו פטריות. זו הסטלה הכי טובה. פתאום זה גם נהיה חזק בארץ וגם מאוד מתאים למועדון. זה גם מוריד את האגו, בניגוד לקוק, והולך טוב עם ריקוד".
באווירת הזום במערכת החינוך, אתה רואה מצב שחוויה טכנולוגית תחליף את חוויית המועדון?
"בשנה הראשונה של הקורונה ניסיתי לחשוב אם להעביר משהו מהחוויה לאינטרנט. רציתי לעשות סוג של נטפליקס, רק של סטים, וידיאו ארט ועכשיו עם המטא של צוקרברג, ואפל שעובדים על מכשירים של מציאות רבודה שבעוד שנתיים־שלוש תהפוך למיינסטרים, בעוד כמה שנים יהיו לנו משקפיים שנוכל להרכיב בבית ודרכם להרגיש שאנחנו במסיבה. זה תחום שמרתק אותי ושמאוד מתפתח בתקופה האחרונה, ואני רוצה להיות מהראשונים שנמצאים שם. זה גם כיוון שיכול להתאים לאדם בן 51, שלא יצטרך להתעסק יותר עם המשטרה או עם כיבוי אש, נזילות ואיומים".
אתה יודע מי אתה בלי המקום הזה?
"זה בכלל מפחיד. וואלה, 14 שנה אני עושה את זה, מה עכשיו אני אלך לעשות? לעזוב הכול? ומה, יהיה לי בוס? זה גם מפחיד רצח. מה אני יכול לעשות בכלל מחוץ לחיי הלילה?"
תגיד אתה.
"האמת? הכול בעיקר משעמם נורא".
מחברת נצבא נמסר בתגובה: “מועדון הבלוק וירון טראקס באופן אישי חייבים מעל שלושה מיליון שקל לחברת התחנה המרכזית בתל־אביב. כמו כן, על אף שהתחייב טראקס לספק לחברה ערבויות, שטרי חוב ושיקים, הוא לא עמד בהתחייבויותיו לאורך כל התקופה שבה השתמש בנכס. לאחרונה גם ביצע עבודות בנייה מסיביות ללא אישורים של הגורמים המקצועיים של החברה, וזאת בניגוד לסיכומים, תוך כדי סיכון מאות ואלפי אנשים המבקרים במקום מדי שבוע. למרות התראות החברה, ממשיך טראקס להפעיל את המועדון תוך סיכון חיי אדם כאמור, ועדיין ללא תשלום של דמי השכירות. בעקבות ההפרות החוזרות של ההתחייבויות, פנתה החברה לבית המשפט והיא תפעל בהתאם להחלטתו”.
פורסם לראשונה: 07:49, 28.01.22
