מיד אחרי שהזמנו מקום באינטרנט למסעדת קומראן צלצל הטלפון ממספר לא מזוהה. זו הייתה המארחת החביבה. היא שאלה בתמיהה – "אני רואה שהזמנתם מקום לשעה שבע. זה נורא מוקדם. הדי.ג׳יי והרקדניות מגיעים רק בעשר-עשר וחצי. לא חבל שתפספסו? אולי תבואו יותר מאוחר?". אני חייב להודות שהשיחה השאירה אותי קצת מבולבל. מה קשור די.ג׳יי ורקדניות? זו ארוחה או חפלה? לרגע תהיתי מה לענות, אך כמובן ששינינו את ההזמנה ודחינו את הגעתנו. אנחנו לא רוצים לעשות רושם של סמולנים חמוצים. אנחנו זורמים ומוכנים לכל הרפתקה. שיהיה ברור, אה? יאללה, תביאו ת'רקדניות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד ביקורות של "ביצה עלומה":
במחשבה שנייה, שיחכו רגע עם הרקדניות. אנחנו באנו קודם כל בשביל האוכל, כמה חנוּני מצידנו. קומראן היא מסעדה כשרה. ולא סתם מסעדה כשרה. מאז שנפתחה לפני כחצי שנה, היא הפכה לאחד ממוקדי הבילוי הלוהטים של כוכבות הפופ ודור הטיקטוק, ומככבת באייטמים עילגים של "ישראל בידור". כל מיני אינפלואנסריות מעלות משם סטוריז לאינסטוש, ונדמה לי שזיהיתי את נועה קירל בזווית העין. או שאולי זו הייתה אנה זק? ארקדי דוכין? אתה מגיע לגיל שבו כולם במילא נראים לך אותו דבר.
קומראן קרויה על שמו של האתר הארכיאולוגי המפורסם ששוכן באזור ים המלח, שם נתגלו המגילות הגנוזות. המנות בתפריט מנוקדות וכתובות בפונט יעני "עתיק", על אף שאני לא בטוח שלפני אלפיים שנה כתבו את המילה "סָבִיצֶ׳ה". הקירות של המסעדה מעוצבים בצורה של סלעים מדבריים, וניכר שזה נורא עושה רושם על אורחי המסעדה. הם לא מפסיקים לעשות סלפי על הרקע שלהם. דופקים פרצוף ברווז ומאחורה – סלע עשוי קלקר. בכלל, כולם מצלמים כל הזמן בקומראן. את עצמם, את המנות, את החברים שלהם, את הברמנים, המלצריות מצלמות את האורחים, האורחים מצלמים את המלצריות. יש כל הזמן פלאשים מסנוורים, ובקושי אפשר לראות את המנות שמונחות על השולחן. המוזיקה מושמעת בפוּל-ווליום מטורף. אי אפשר בכלל לדבר זה עם זה מבלי לצעוק ולצרוח. ברקע יש האוס אוריינטלי ומוזיקה ערבית ולהיטי פופ ים-תיכוני, ערבוב של אום כולתום, חאלד, אייל גולן ועומר אדם, כשמדי פעם הדי.ג׳יי משחרר איזה סאונד של מישהי שמכריזה בקול מפתה – "יא חביבי, וולקאם טו קומראן". זו המסעדה המושלמת לתקופה ההזויה שבה כבוד השר איתמר בן גביר עולה להר הבית, במקביל לכך שישראל היא היי-טק ניישן. דמיינו לעצמכם שאתם תקועים במערה חשוכה מימי בית המקדש השני, שהפכה להיות מסיבת טראנס סוערת. לייק? לב? סמיילי עצוב? סמיילי מזועזע?
מהר מאוד אתה מבין שנקלעת לאירוע מתגלגל. זו בעצם לא ממש מסעדה. זה אולם אירועים שמתחזה למסעדה. קומראן, יש לומר, מפוצצת באמצע השבוע. זה הישג שלא צריך להקל בו ראש. ענף המסעדנות נמצא במשבר חסר תקדים, והנה מסעדה שהיא להיט לחלוטין בלתי צפוי. ולא בגלל האוכל, אגב. שם העניינים הרבה פחות סוערים. האוכל מזכיר יותר הלוויה מאשר חינגה. זה מתחיל במנת הלחם היקרה ביותר שיצא לנו לאכול לאחרונה במסעדה – לא פחות מ-38 שקלים בשביל פרוסה גדולה של לחם לבן עם קערית שמן זית, ובתוכה שן שום אחת שבושלה קונפי. כן, שן שום אחת.
המנות הראשונות, הקרות, יוצאות כמו בבר מצווה או בחתונה. הן מוכנות מראש ומוגשות בבת אחת לכמה שולחנות במקביל. התפריט כתוב בלשון רבים – סביצ׳ה עשוי מ"דגים שדגנו הבוקר" וסלט מ"עלי גינה שקטפו עבורנו הבוקר" (חסה). ויתרנו על שתיהן. הזמנו מה שהם קוראים "רול קרפצ'יו" – נתח שייטל נא שעוטף חתיכה של בריוש עבש ויבש. איזו המצאה מוזרה. המנה טובלת בשלולית של חומץ בלסמי מתוק ודביק, וסביבה פזורים נבטים וטווילים פריכים של שומשום שחור שנראים כמו השכבה השרופה שמגרדים מתבניות שנשכחו בתנור. נדמה לי שהתיאור הכללי של המנה גם נותן מושג לגבי כמה היא טעימה או מוצלחת.
בקומראן אוהבים סיגרים מטוגנים. פחות אוהבים להגיש אותם כשהם חמים-חמים היישר מהשמן. קיבלנו שני סיגרים: אחד ממולא בלוקוס קצוץ, ואחד – עם השם הבלתי אפשרי "פפירוסה חלויאת באריסה וסילאן" – ממולא בשקדי עגל. שניהם הגיעו פושרים ומסמורטטים. הרגשנו כאילו שאנחנו שולחן צידי באולמי בונבון, שמקבלים אחרונים את המנות שכולם כבר קיבלו לפנינו. המילוי של הלוקוס וגם שקדי העגל היה תפל בטעמו, הסיגרים לא היו פריכים וטבלנו אותם באיזשהו ממרח שמנוני שזכה לשם "טחינה היביסקוס". אין לי מושג מה זה אומר. טחינה בניחוח מטהר אוויר? לשף של קומראן הפתרונים.
גם המנות העיקריות סבלו מכשלים טכניים חמורים. אם האוכל כאן היה מכונית ספורט שהביאו למוסך לטיפול עשרת אלפים, היא הייתה יוצאת בלי גלגלים ועם הגה עקום. ביקשנו שאת סטייק השייטל יגישו במידה מדיום-רייר. הגיע סטייק פרוס לפרוסות דקות שניצלו לכמה מידות מעל וול דאן, טובע ברוטב סירופי של ציר בקר ותמרהינדי, עם גבעולי אספרגוס רופסים ומבושלים יתר על המידה וכמובן נבטים. חייבים הרי נבטים.
זה היה סטייק כל כך יבש, שאכלנו אותו והתפללנו שיש ניידת של מד"א בסביבה למקרה שניחנק. זה סטייק שעבר חיסול ממוקד, ואחר כך וידוא הריגה וקבורת חמור.
המנה הנוספת, מסחאן, היממה אותנו לגמרי. לא בגלל הרמה הגבוהה שלה. זה היה המסחאן עוף הכי יקר שנתקלנו בו בימי חיינו: 150 שקלים לפיתה ביתית ועליה כמה פירורי עוף (צלוי בג׳וספר!) שניכר היה שהוכנו מראש, הוצאו מהמקרר לטיגון נוסף והטבח, שדעתו בוודאי הוסחה מכל החגיגה בחוץ, כיבה את הגז מוקדם מדי. התוצאה היא מנה קרה לגמרי, נטולת טעם, ואם זה לא מספיק אז גם הוסיפו יוגורט טבעוני מלמעלה. אם נשווה את מסחאן העוף הקמצני הנ"ל למנה המסורתית שמוגשת באין-ספור בתים ומסעדות ערביות, פלסטיניות ובדואיות, ניכנס לדיכאון. איזה עלבון.
הקינוחים גם הם לא היו מזהירים. חגיגה של מתיקוּת קיצונית: עוגת שקדים בחושה, פשוטה להחריד, מוגשת עם קציפת ארל גריי, ג'ל קלמנטינה ושקדים מקורמלים. "פופקורן מתוק" הוא קינוח עשוי ממרנג פופקורן מקורמל וקורנפלקס שהיה כל כך קשה שכמעט שברנו את הכפית. בפנים הסתתרו קרם פטיסייר וקרם קרמל מלוח, אבל כל מה שיכולנו לטעום זה סוכר, סוכר ועוד פעם סוכר.
ואז, הו אז, עלו הרקדניות על השולחנות. הן היו חצי עירומות והחזיקו בידיהן לפידים בוערים, שהיה חשש שעוד ישרפו את השתלות השיער של חלק מהנוכחים. את פניהן כיסו מטפחות מלמלה מעוטרות בחוטי זהב. הן רקדו ריקודי בטן ונענעו את הגוף, והייתה אווירה של שחרזדה ב"אלף לילה ולילה" בשילוב עם הקנטינה של מוס אייסלי, פונדק הדרכים המפוקפק ב"מלחמת הכוכבים". הקהל יצא מגדרו, וכולם צילמו סלפיז ורקדו בשיגעון. זו הייתה המסיבה הטובה בעיר, רק חבל שהאוכל, נו, אין יותר מה לומר בנידון.
על קצה המזלג: קומראן היא לא סתם מסעדה. היא המסיבה הכי טובה בעיר. יש די.ג׳יי, יש רקדניות, יש סלפיז. והאוכל? עזבו, אתם לא באמת רוצים לדבר על זה.
קומראן, מגדל פלטינום, הארבעה 21, תל אביב
