צפו: ביקרנו בזלמניקו ביפו
(צילום: שמוליק דודפור, אורי דוידוביץ)
ברוכים הבאים לעולמו הפחות מעניין של נהג מונית ממוצע: לפעמים, בהתאם להוראות היצרן, הרכב צריך להגיע למוסך, ובמקרה של רכב מונית זה קורה כל כמה שבועות. מה שאתם, הנהגים והנהגות הממוצעים, נוהגים בשנה - אנחנו, נהגי המוניות, נוהגים בחודש. לפיכך, נהג מונית חייב מוסך קבוע.
איך מזהים נהג מונית בתוך מוסך - חוץ מהכובע הצהוב על גג הרכב? נהגי מונית בדרך כלל לא סומכים על אף אחד, ולכן הם מבלים את כל זמן הטיפול מתחת למונית יחד עם המכונאי, מפריעים לו ומוודאים שלא יעשה טעויות. ככה אנחנו, לא אנשים קלים, ובמיוחד לא כשהמונית שלנו על הליפט. אז אני את המוסך הקבוע שלי לא מחליף, וככה זה במערכת יחסים, לומדים לסמוך על אנשים טובים.
המוסך שלי הוא מוסך של אנשים טובים. הם קיבלו את המונית שלי לטיפול אחרי מלחמת לבנון השנייה. הגעתי לשם אחרי שירדתי עשרה קילוגרם במשקל ושירתתי במילואים חודש וחצי, והמוסכניק זיהה את המצב שלי ואת המדבקה של הגדוד, עשה לי טיפול מלא, החליף לי מצבר וקרע לי את כרטיס הרכב. כשסיים הוא אמר לי ללכת לעבוד, ואת זה אף פעם לא אשכח. בפעם הבאה כשהגעתי לטיפול והתחלתי להסתובב להם בין הרגליים, אייל המוסכניק שלח אותי לאכול אצל זלמניקו. עשיתי כאילו שמעתי מה שהוא אומר, והמשכתי להידחף מתחת למונית. אחר כך הגיע אלי החשמלאי הראשי של המוסך, דורון, ובלי תיאום מראש עם אייל, הוא מיד אמר: "לך לזלמניקו לאכול, ותחזור, אין לך מה לדאוג". ושלא כמנהגי לא דאגתי והלכתי אחרי הפצרותיהם לאכול.
אזור שדרות ירושלים נראה כמו אזור מוכה אסון. עבודות הרכבת הרימו את כל האזור, כולל את כל הרחובות מסביב. ומכאן אני רוצה לשלוח פנייה לראש עיריית תל אביב: לא סוגרים אזור שלם ומשנים כיוון נסיעה כל כמה שבועות, כי ככה נוח יותר לעבוד, אלא מאפשרים כמה שיותר תנועה סביב - לרווחת התושבים והעסקים. אבל המצב הוא שסגרו את צינור הנשימה של זלמניקו ושל כל שאר האזור, וכרגע המצב הוא שרק ברגל או באופניים אפשר להגיע לשם.
העסקים בשדרות ירושלים נחנקים, וזלמניקו שורד בזכות קהל לקוחות נאמן שמבין את המצב. עסקים ותיקים מכל התחומים סגרו את התריס ונמקים, וזו לא המשמעות של כרך פועם. מבחינתי, המפה של תל אביב היא לפני הכל זה מקומות אוכל ראויים שכולנו פוקדים שוב ושוב. אם תשמעו אותי פעם נותן הסבר לנהג אבוד בתוך העיר תל אביב, תשמעו הסבר מנוקד במסעדות ודוכני רחוב לאורך כל הדרך. אז אם אזור יפו גם ככה אזור מאותגר, תקלו, ואל תקשו יתר על המידה.
אבל בסוף הגעתי. איך שנכנסתי לזלמניקו העיניים שלי התחברו לפלאנצ'ה. בדיוק צרבו שם יותר מידי בצל, והסתכלתי על התפריט שתלוי על הקיר וזיהיתי מנה של פיתה עם נקניקיית מרגז מבשר של זלמן השכן. שאלתי כמה המרגז באמת מרגז, והבחור שמכין את המרגז בדיוק עבר שם ואמר שבדרך כלל הוא מכין עם פחות שומר, ואני מיד שאלתי - למה? זו שאלה לגיטימית של טוניסאי כמוני, כי הרי אנחנו גדלים על שומר בכל ארוחה. "זה עושה את הבשר מר מידי", הוא מיד הסביר, והוא גם צודק, אבל זה לא תירוץ בשבילי, כי מרגז צריך להיות קצת מר ולא חריף מידי על הלשון, מעין שילוב כמעט בלתי אפשרי. המרגז המנומס של זלמניקו היה מהסוג המעודן, אבל עדיין טעים מאוד. הייתה בו מידת יובש מדויקת של הבשר, שלא ננגס בקלות על השן. רק ככה עושים ואוכלים מרגז, למרות שהיה בו מעט מידי שומר, לטעמי.
אחרי שהזמנתי את המנה, הגריל מן לקח חתיכה של שרשרת מרגז וחתך ממנה חתיכה לכולם. כבר הבנתי שזה יותר מידי מרגז בשביל פיתה אחת - שלוש חתיכות, לא קצרות בכלל, מחוברות יחדיו. לא יכולתי להסתיר את העובדה שבשלב הזה כבר הייתי מרוצה, ואפילו התחלתי לחייך. "זוז!", צעקתי לבחור על הפלאנצ'ה, והרמתי את הנייד שלי מעל הדלפק לתפוס את כל תפארת המרגז, ממש ברגע שהניחו אותו על הפלאנצ'ה. איזה מזל שהיום מקובל לצלם אוכל. הגריל מן הבין את ההתלהבות שלי, וחתך עוד חתיכת מרגז וחרץ בה איקס פתוח לתפארת והניח על הפלאנצ'ה. טוב, קמצנים הם לא.
מיד נזכרתי במקומות בהם מגבילים לך את המילוי של הפיתה לשתי נקניקיות קטנות וזהו, ופתאום אתה מוצא את עצמך מסתכל אל תוך הפיתה ופשוט קורא למרגז, והמרגז שנבלע בתוך הפיתה מתבייש גם הוא על הכמות שלו עצמו, ונעלם, ואם אתה נתקל כאילו בטעות בחתיכה אחת ממנו אתה נהנה אבל אחר כך אתה נשאר עם המון פיתה. אבל לא באנו בשביל הלחם, ודי מהר אתה מבין שדפקו אותך בכמויות. פיתה עם מרגז חייבת לעלות על גדותיה בבשר, וכאן אני פונה לכל בעלי דוכני אוכל הרחוב - אם אתם בעניין של לחסוך על חשבון הלקוח, פשוט לא תראו אותו שוב. ככה לא משמרים לקוחות.
אבל כל זה, לשמחתי, לא קרה לי בזלמניקו. כבר בהתחלה שילמתי על המנה, ככה בשביל לישר קו עם עצמי ולעבור את השלב של הכאב על הכסף, ועכשיו אני בא נקי בשביל לבדוק אם ההנאה שווה את הכאב.
המרגז על הפלאנצ'ה הראה סימני התפוצצות. זה רגיל וטבעי למרגז. לרוב פותחים את המרגז בדיקור מבוקר ולתת לבשר להרגיש את התיבול שבפנים, ולפעמים גם חייבים לבקש לחרוך את המרגז קצת יותר, כי זה מוסיף לטעם. אחרי כמה חיתוכים מנומסים המרגז של זלמניקו היה מוכן. הפיתה עלתה על גדותיה כמו שצריך, ואני שלפתי מתוכה חתיכת מרגז כי חובה לטעום אותו עוד לפני הביס עם הפיתה.
בזלמניקו אין מבחר של סלטים, ובנינו - בצדק: למה להפריע לבשר? קיבלתי פיתה עם המון מרגז, יחד עם בצל על הפלאנצ'ה עם סימני צריבה מנומסים, שהיה קצת חי ומתקתק. היה שם גם רוטב אדום חריף כמו אריסה אבל רגוע יותר, קצת ירק בתפזורת.
לקחתי את המנה למוסך בשביל לצלם, ושם הם כמעט כבר הוציאו לי את המונית מהליפט, אבל הספקתי לצלם את המנה. נתתי לדורון החשמלאי חתיכה מהמלמעלה של הפיתה כי היה לי יותר מידי מזה, וכי מגיע לו באמת. נגסתי מהמרגז בהנאה, כשהפיתה היא רק תירוץ. הכאילו חריף שהיה שם הקפיץ את הטעם, אבל עדיין הרגשתי שחסר לי השומר. כל הפיתה הייתה מלאה בכל טוב מההתחלה עד לקצה. אז לסיכום - פיתה מרגז של זלמניקו נותנת סנוקרת לפנים להרבה קמצני אוכל רחוב מזויפים. תחנו את הרכב איפה שאפשר, יש מלא פקחים שם אז תחנו כמו שצריך, ותזכרו שזה שווה את הטעם, וכמובן גם את המחיר - 36 שקלים ומנה שתגרום לכם לחייך.
