חייבים להודות: "מסעדת דגים כשרה בבית מלון" זה לא הטייטל הכי מעורר תיאבון. סליחה על הדעות הקדומות, אבל מסעדות מהסוג הנ"ל הרוויחו אותן ביושר. קשה לחשוב על מקום ששייך לז׳אנר והצליח להתבלט או להצטיין. הכישלון הוא בילט-אין. יותר מדי מגבלות דתיות וקולינריות ומיקום לא ממש סקסי, והתוצאה היא בדרך כלל בינונית ולוקה בחסר. "מסעדת דגים כשרה בבית מלון" היא שם קוד לפשרות מקצועיות ולהסתפקות במועט. מזכרת מעולם ישן. כמו לקבל גלויה מהאייטיז. כמו לישון עם דג מושט מטוגן.
ביקורות נוספות:
והנה, גבירותי ורבותי, המסעדה ששוברת את הנַחס. השם הוא מנרה. היא ממוקמת בלובי של מלון שרתון. כן, היא כשרה. כן, היא מסעדת דגים. כן, זה מלון ששייך לתור הזהב של המלונות על חוף הים של תל אביב וכיום, אפעס, מרגיש קצת מנותק ואנכרוניסטי. מנרה, אפשר להמר, נפתחה כדי להכניס קצת אוויר במפרשים הרפויים, והיא עושה זאת בלי יותר מדי דאווינים מיותרים. בניגוד למסעדות אחרות שנפתחות במלונות, העיצוב כאן נטול פאר והדר. זו לא מסעדה רשמית שמיועדת לדיפלומטים ולעוזריהם. היא מעוצבת למראה, בצבעי קרם, אפילו הלוגו שלה עכשווי להפליא והאורות מתעמעמים לעת ערב. עם חוף הים ממול והמוזיקה האלקטרונית ברמקולים, אפשר לחשוב שמדובר במקום אופנתי. בקיצור, אין כאן תחושה שנכנסת אל "מסעדת דגים כשרה בבית מלון".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
צריך לציין שבתל אביב כבר יש מסעדות כשרות במלונות, והן אפילו מצוינות. דריה של הלל תווקולי היא אחת המקוריות שנפתחו בשנים האחרונות (מלון הילטון), ודבורה של אייל שני (מלון דבורה) ממשיכה את הקו של השף הטלוויזיוני שהפך לאימפריה שנויה במחלוקת. לצידן נפתחה לא מזמן סרייה במלון קמפינסקי, גם כן מסעדת דגים כשרה, אבל היא קרסה תחת הנטל ונפלה בדיוק לתוך כל הקלישאות שכדאי לחמוק מהן. מנרה, לעומתה, מתעלמת באלגנטיות מהנסיבות שלתוכן הושלכה. השף שלה הוא נמרוד הדס שעבד ברפאל, בטוטו ובטורקיז. הדס עושה כאן עבודה נהדרת. התפריט מצד אחד לא מחויב לדגה ימית, עונתית, וזה חבל אבל מובן, כי מסעדה בסדר גודל כזה לא יכולה להתאים את עצמה לקפריזות של הים (אולי רק בתפריט הספיישלים); ומצד שני, יש כאן שימוש בטכניקות שונות של שימור, כך שהדגה המוצעת היא עזת טעם, מגוונת וזורקת אותך לכיוון משוחרר, של טברנות על החוף או ביקור אצל סבתא שלכם ששולפת צנצנת עם לקרדה מהמקרר.
על כך תעיד צלחת של "שרקוטרי מן הים". בהחלט אחת מהצלחות היפהפיות שיצא לנו לפגוש לאחרונה. אל השולחן מגיע מגש מהודר ובו שלל דגים כבושים ומומלחים: אינטיאס כבוש, סרדינים, אנשובי, מוחאמה (טונה כבושה ומומלחת, קנויה), שני חצאי ביצה חצי רכה, עגבניות, מלפפונים חמוצים ביתיים, בצל, שליכטה של חמאה ושמנת חמוצה, ובצד פרוסות לחם קלוי. רק הניחוחות הדגיים שעלו אל הנחיריים הספיקו כדי לגרום לנו לרייר ולבייץ. האם יש מישהו, מישהו! בעולם שיכול להתנגד לכל הטוב הזה? אם יש מישהו כזה, אני לא רוצה לדעת עליו ולא לשמוע ממנו.
המשכנו למנות ראשונות נוספות מתוך התפריט, שאינו מונוטוני בעליל. חוץ מהדגים יש מנות צמחוניות לא רעות, וגם מנות פסטה מעולות ושימוש נרחב בגבינות מקומיות מצוינות. לקחנו בטטה לבנה שהתפחמה בגריל והוגשה בקרם שום, עם גבינת המאירי, וינגרט בזיליקום וחומץ שרי. טעמים בוטים של שום, מליחות של גבינה וחמיצות של וינגרט וחומץ שנועדו להציל את הבטטה ממתיקותה הכמעט בלתי נסבלת, וגם הצליחו.
כרישה צעירה מוגשת על גבי קרם שורשים לבנים, אגוזי לוז וגבינה מלוחה. כמו המנה הקודמת, גם זו הגיעה בטמפרטורת החדר, ואולי כדאי היה להגיש אותה חמה יותר; לצידה גבינת פטה עיזים שנצלית בתנור ומוגשת עם דבש ושמן זית משובח ממשק פתורה, וכמה זה היה מענג לטבול בה את הפוקצ׳ה, שהייתה פשוט מושלמת. הרגע יצאה מהטאבון, ותוך חמש שניות גם נעלמה.
מחלקת הפסטות הממולאות מצטיינת. הבצקים חסונים, דקים, לא מתפרקים ולא מתפוררים. יד טובה הכינה ומילאה אותם. רביולי ממולא בחצילים קלויים וגבינת בושה על מצע של עלי תרד, יוגורט מכפר תבור, צנוברים וגבינת המאירי; כיסונים ממולאים בגבינות רכות, על קרם עגבניות שרי וזעתר מיובש; טורטליני ארטישוק ירושלמי מוגש ברוטב חמאת זעתר. יש לא מעט מסעדות מקומיות שהיו מתות להגיש פסטות ברמה כזאת.
המשכנו לשתי מנות עיקריות: פילה בר ים בחמאת פסטיס שמוגש במחבת עם עגבניות מבושלות, תרד, זיתי קלמטה ושומרים צעירים, שמתכתבים עם הטעם האניסי של הליקר הצרפתי. הדג מטוגן לכדי שלמות עסיסית. זו מנה שזורקת אותך לכיוון בויאבז והמטבח הפרובנסלי. והכול במלון שרתון. מי היה מאמין?
קבב דג הוא אחת המנות השחוקות ביותר של המטבח הישראלי העכשווי - כל כך שחוק שלדעתי חלק מהמסעדות כבר לא מגישות אותו - וקבב לוקוס על אחת כמה וכמה. מסוג המנות שצריך להכניס למקפיא ולהוציא אולי בעוד מאה שנה. אבל במנרה בכל זאת מתעקשים. הדג נקצץ לקוביות יחסית גדולות, מעורבב בעשבי תיבול ומונח על גבי מטבוחה ויוגורט. שחוק-שחוק, אבל כנראה שהעקשנות עובדת: אחלה קבב לוקוס שבעולם.
במחלקת הקינוחים מנרה מצליחה, תודה לאל, להימנע מהדברים הסטנדרטיים שכולם מגישים: טארט צנוברים עם טימין ודבש, עם כדור של גלידת חמאה חומה. זו גרסה ים-תיכונית לטארט האגוזים שלוקחת אותך ליערות הכרמל. או הקרמל, אם תרצו.
התחלנו עם דעות קדומות, וסיימנו באחת הארוחות המספקות ביותר שאכלנו לאחרונה. לא רק בבית מלון. בכלל. לחיי עוד הפתעות שכאלה.
על קצה המזלג: מנרה היא מסעדת דגים כשרה, אבל שלא תתבלבלו בטעות - השף נמרוד הדס מכין שם אוכל מהנה ולא מונוטוני. זו לא מסעדה שקפאה בזמן. תוכלו למצוא בה כמה ממנות הפסטה הטובות ביותר שאכלנו לאחרונה. ואם אתם לא חובבי דגים כבושים, אל תדברו איתנו.
מנרה, הירקון 115, תל אביב
