לפנות ערב, מסעדת ליווא (Liwa) ריקה מאנשים, חוץ מאיתנו שיושבים בחוץ, ליד השולחן שמשקיף על הים ועל חומות עכו שהגנו על העיר בזמן המצור שהטיל נפוליאון. ונראה שעכשיו המצור חזר. הרחובות של עכו נטושים, משום מה, כי יש ישראלים שחושבים שצריך להעניש את התושבים הערבים בגלל מה שקרה ב-7.10. לכו תבינו את ההיגיון המעוות. או שהם סתם מפחדים להגיע לעיר. גם זה ביזארי. ואתה יושב שם, על כוס עראק לבנוני, ותוהה מתי הדברים יסתדרו ואם יש סיכוי שזה יקרה אי פעם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד ביקורות של "ביצה עלומה":
טוב, סליחה על המלנכוליה, ובואו נמשיך אל ליווא, שהתמקמה על גג מלון הבוטיק עכותיקה ושייכת לקבוצה שבבעלותה גם המסעדות העכואיות הנהדרות אלמרסא וסאמא. היא מגדירה את עצמה כ״מטבח דייגים עכואי״, וכשהמלצר מגיע ההגדרה הזאת מתגלה כטיפ-טיפה לא מדויקת. התפריט רובו ככולו מורכב מדג מוסר שגדל בעזרת החקלאות הימית. טוב, גם אותו צריך לדוג איכשהו, אבל אנחנו ציפינו ליותר מזה. בהמשך גם נקבל, ובינתיים – היה צריך להסתפק במה שיש.
אז מה שיש זה גרסאות ימיות לקלאסיקות אזוריות שבדרך כלל מכינים עם בשר. זה כל הסיפור, פחות או יותר. למשל קובנייה, אותה מנה שהפכה למגה-פופולרית לאחרונה, ומורכבת מבשר בקר קצוץ דק-דק ומעורבב עם בורגול ותבלינים. הגרסה של ליווא קצת התפקששה: במקור מדובר במעין קציצות קטנות, וכאן קיבלנו דייסת בורגול קרה, מעוטרת בקוביות של מוסר נא. עכשיו, דווקא מתוך הפקשוש, נולדה מנה חדשה ולא רעה בכלל, מתובלת בחוזקה, חמצמצה-חריפה. זאת ממש לא קובנייה. יותר דומה לקַאשה מזרח-אירופית או ברקוקש (דייסת סולת מרוקאית). אבל לפעמים טעויות מביכות מובילות להישגים סבירים.
המשכנו לעוד מנה שעברה מוסריזציה – שישברק, כן, ברור שיגישו גם כאן שישברק. כיסונים ממולאים בבשר מוסר טחון ויבש, מוגשים על גבי לבנה. על משקל "דייג אוהב דגים", האם שישברק אוהב מוסר? אני בכלל לא בטוח. יש מנות שהן כל כך אייקוניות, כל כך מזוהות, שכל שינוי, כל התחכמות, רק מזיקות להן ולא מוסיפות דבר וחצי דבר. הייתי אומר שזה כמעט לא מוסר-י (סטגדיש).
עוד מוסר? קדימה. הפעם בסלט טבולה מצוין, מתפקע מרוב רעננות וטריות, עם קוביות של אותו דג נא שהופיע במערכה הראשונה, השנייה והשלישית. לצידו לקחנו פסטרמה של – נחשו מה? – לא, דווקא לא מוסר אלא אינטיאס, חתוך דק, מצופה בתבלינים אדומים של בסטרומה, כבוש למידה מדיום. הנה טרנספורמציה שעבדה יופי כי יש לה שורשים ויש לה היגיון.
עם הפסטרמה הזמנו מנת לחם שהגיעה עם טחינה וסלט חצילים, וסלט עגבניות עם גבינת שנקליש. נזכרנו, שוב, שהמטבח הערבי, המקומי, מצטיין, אולי יותר מהכול, במנות הצמחוניות שלו. מה שהם יודעים לעשות עם עגבנייה פשוטה, חציל פשוט, זה פאר היצירה. חומרי גלם משובחים, מעט חמיצוּת של לימון או גבינה, וזהו. זה באמת כל מה שצריך.
בשלב הזה המלצר האנרגטי ניסה לשכנע אותנו, בכל הכוח, להזמין סביצ׳ה מוסר עם סלט אבוקדו. סירבנו בתוקף והוא התעקש, סירבנו, הוא המשיך להתעקש, וזה התחיל להיות לא נעים. בסוף הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו לא מעוניינים לאכול סביצ׳ה עם אבוקדו במסעדה בעכו. תודה לאל, הוא הסכים. באמת תודה. ואולי בגלל שהרגיש חוסר נעימות, הוא חזר ואמר שיש לו מנה שלא נמצאת בתפריט – מליטות וז׳רבידות ש״הגיעו אלינו עכשיו״, מטוגנות בשמן עמוק. אפשר לסרב להצעה כזאת? סוף-סוף דגי ים אמיתיים. כצפוי, זו הייתה מנה אדירה. הדגים טוגנו בשלמות, שמרו על עסיסיות ופריכות, והיה להם את הטעם הייחודי הזה של דגים קטנים, טעם היסטורי שמהדהד טברנות ביוון, חמארות בטורקיה ומסעדות בעכו, זה עידן ועידנים.
קינחנו בחלאוות אל-ג'בן, אותו ממתק סולת וגבינה ממולא בקרם חלב, שהיה עשוי בדיוק לפי הספרים. הבטנו אל עבר הים, אוניות חלפו באופק והשמש שקעה לאט-לאט. היא נראתה עצובה. הסכמנו שהנוף אלוהי וגם המסעדה בסדר גמור, לא רעה בכלל. ובפעם הבאה, פחות מוסר ויותר ז׳רבידות ומליטות, בבקשה מכם.
על קצה המזלג: ליווא בעכו נהנית מנוף אלוהי, ממש מול הים התיכון, ומגישים בה גרסאות דגים למנות בשר. זה עובד רוב הזמן, ואם פתאום מציעים לכם דגים שהגיעו הרגע מהשוק, אל תחשבו פעמיים.
ליווא, עיר עתיקה 10/31, עכו
פורסם לראשונה: 09:32, 06.06.24
