יש מסעדות שפשוט קיימות. הן לא משתוקקות לתשומת לב ולא מייצרות אייטמים יחצניים ולא מעסיקות אנשי דיגיטל שמנהלים עבורן דפים באינסטוש ולא שולחות את נציגיהן לתוכניות ריאליטי בישול. לכאורה אין להן נוכחות בעולם הקולינרי העכשווי, שמתנהל בין באזז לבאזז. אבל רק לכאורה. מתברר – תעשו פרצוף מופתע – שיש חיים מחוץ לביצה התל-אביבית הרועשת של עולם האוכל הישראלי. אפשר לעבוד ואפשר לשרוד ואפילו להצליח גם מתחת לרדאר התקשורתי והאינטרנטי. זו עמדה כמעט חתרנית בימינו. מה זאת אומרת מסעדה שלא מעלה תמונות של קוקטיילים לסטורי? אשכרה? יש דבר כזה?
ביקורות נוספות:
כן, יש דבר כזה. למשל מסעדת אסתר. שמענו עליה לא פעם, אבל מעולם לא יצא לנו לבקר בה. לא באשמתה וגם לא באשמתנו. פשוט לא יצא. עכשיו, אחרי כמעט 20 שנה שבהן היא פועלת באזור המוסכים של יהוד, עושה רושם שהגיע הזמן לבדוק במה מדובר. האם פספסנו את היהלום שבכתר המסעדנות המקומית? לא ממש. נציין מיד שאסתר זו לא מסעדה שתעיף לכם את הסכך. מדובר בביסטרו לא יומרני שמשרת את תושבי הסביבה. בחניה חונות מכוניות יגואר ומרצדס. ניחוח של בושם נשי ועשן סיגרים מקבל את פניך בכניסה. הקהל, כך נראה, שייך לאליטות של סביון והסביבה הקרובה, הגיאוגרפית והרוחנית. השולחנות מכוסים במפות לבנות. זהו מחזה נדיר מאין כמותו במציאות של מנות שמוגשות על חתיכות קרטון. ביהוד עדיין מאמינים מאמינים במפות לבנות. כן, דווקא ביהוד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לפי האתר של המסעדה, התפריט של אסתר נוטה לכיוון צרפתי ואיטלקי. הם צריכים לעדכן את האתר. עושה רושם שהוא לא עודכן בעשור האחרון ובזה שלפניו. אסתר היא אומנם מסעדה שמנותקת מרוח הזמן הנוכחי, אבל היא לא עיוורת לשינויים. התפריט שלה ארוך, ארוך מדי. יש המון מנות (ספרתי 30), וחלק הארי שלהן מתכתב עם המטבח האסיאתי. זו מסעדה שכנראה הבינה שמדי פעם נדרש עדכון גרסה, אבל היא לקחה זאת קצת רחוק מדי. בתפריט מופיע כרוב ממולא וגוזלמה טורקי, לצד הרינג, חציל שרוף על האש, שווארמה, המבורגר, פואה גרא, סטייק אנטריקוט וקרפלך. זה מרגיש כמו מסע מסביב לעולם, אבל לא בכדור פורח. בקורקינט. מהו הסיכוי שיש שף שמסוגל להתפרש על מגוון כל כך רחב של מטבחים, ולעשות זאת בצורה טובה או מספקת? שום סיכוי שבעולם!
ובכן, היינו לגמרי סקפטיים, וכל מה שנותר לנו זה לאכול את הכובעון. או את הקרפלך. הם היו טובים. חמישה במספר, הבצק רך אבל לא רכרוכי. ממולאים בכבד שנקצץ בסכין ומשכשכים בשלולית של מרק בצל. טעמים אשכנזיים שנושקים לצרפתיים. אחריהם, במעבר חד, עברנו לכיסונים יפניים – ארבע גיוזות, מטוגנות ומאודות, ממולאות בבשר זנב שור. להגיד שאלה היו גיוזות אותנטיות? לא במיוחד. סבתא יפנית לא הייתה חותמת עליהן. אבל הן היו בסדר גמור מסוגן. ובסופו של דבר, הגיוזה לא כזאת רחוקה מהקרפלך. כולנו בסך הכול בני אדם שאוהבים בצק ממולא.
ומיפן לתאילנד ולפרו. עלי חסה הסתירו בתוכם קוביות של לברק מטוגן, עם שערות בצל מטוגנות אף הן, עלים ירוקים, צ'ילי ורוטב דגים. למנה קוראים "לברק תאי". להגיד שזו מנה תאילנדית עילאית? לא. אבל היא טעימה ולא מתפשרת על הטעמים המקוריים, גם אם מחלישה אותם עד המינימום האפשרי. וגם מנת הסביצ'ה היא לא בדיוק סביצ'ה, אבל היא גם לא מתיימרת להיות הומאז' למקור. זו אינטרפרטציה חופשית למדי. קוביות של המאצ׳י מונחות על גבי יוגורט, עם צנוניות קצוצות, מלפפונים, בצל ירוק וצ'ילי. אלה מנות שיש להן איכות מאולתרת, כמעט מקרית. כאילו שהטבח אמר לעצמו – אני אוהב את המטבח הזה והזה והזה, אכלתי במסעדה הזאת והזאת והזאת, אז אעשה ככה וככה וככה. ושוב, התוצאה לא מביכה ולא מעוררת אנטגוניזם. ניכר שעושים כאן את המקסימום עם מה שיש ומה שאפשר. מה שנקרא, מיטב הלהיטים בגרסאות כיסוי של להקת קאברים מיהוד.
המשכנו לשתי מנות עיקריות. "עוף גרזן" הוא כרע עוף במרינדה קוריאנית (בוודאי איזשהו רוטב שנקנה באחד מסניפי "מזרח ומערב"). הוא נצלה לכדי שלמות. במילון תחת הערך "עסיסי" תופיע המנה הזאת, שמוגשת עם אורז מאודה. זו מנה שמצדיקה את כל קיומה של אסתר. היא טובה ומספקת, וזה כל מה שנדרש מביסטרו מהסוג הזה. יותר מזה באמת שלא צריך. גם ספריבס של עגל חלב היא מנה לא רעה. מעט מתקתקה מדי. מכוסה במה שנקרא בתפריט "קרמל יפני שחור". כנראה מדובר בסויה עם סוכר. זהו נתח שומני מאוד שרגיש לפקשושים. כאן הכינו אותו ממש כמו שצריך.
הקינוחים באסתר הם בהשראה צרפתית. בריוש מוגש בתצורה של ברד פודינג, עם קרם אנגלז וגלידת וניל קנויה ולא איכותית. לצידו, קרפ סוזט. כן, קרפ סוזט. מתי בפעם האחרונה אכלתם בישראל קרפ סוזט? במסעדת אסתר מגישים קרפ סוזט מהאייטיז, כלומר לא כהלכתו. משום מה, הקרפ ממולא בגבינה מתוקה (זוכרים את גבינת טוב טעם? אז כזה) וטובל בקרמל תפוזים דביק. איפה הקרפ סוזט של יהוד והקרפ סוזט של פריז, שמשולהב באדי אלכוהול? איך אומרים, אסור להשוות.
למרות הסתייגויות כאלה ואחרות, יצאנו מאסתר בהרגשה שאכלנו ארוחה סבירה בהחלט. זו מסעדה שיודעת מה היא עושה, ויודעת מיהו קהל היעד שלה ומה הוא רוצה. זו לא מסעדה שיש לה אשליות גדוּלה. עבור מי שרחוקים מהמרכז הקולינרי הישראלי, זו אופציה טובה דיה. האם שווה לנסוע לשם במיוחד? לא בטוח. לא ביקרנו באסתר מאז שהוקמה. אולי נחזור בעוד עשרים שנה.
על קצה המזלג: סוף-סוף הגענו לאכול במסעדת אסתר הוותיקה שביהוד. התפריט הוא רחב מדי ומתפרש על פני המרחב הגיאוגרפי שבין יפן, תאילנד, צרפת ועדות אשכנז, אבל האוכל הוא ממש בסדר גמור. לא מדהים, אבל גם לא נורא. אחלה כזה.
אסתר, דרך העצמאות 8, יהוד
