לפעמים שם של מסעדה הוא כל מה שצריך לדעת. למשל, מסעדת AB-CD. איזה מין שם זה? אם הייתם נותנים לכלבה שלי ללחוץ באופן רנדומלי על מקשים של לפטופ, היא הייתה מוצאת שם יותר מוצלח. AB-CD? באמת? כאילו, זה כל מה שיכולתם לחשוב עליו? טוב שלא קראתם למסעדה 1234.
עוד ביצים עלומות:
AB-CD היא מסעדה דרוזית של השף לואי חלבי, אבל רוב הזמן היא מתנהגת כמו בר אוכל סתמי ברחוב דיזנגוף, שם היא ממוקמת. זה אומר שהמלצרים מתהלכים קלולסים ברחבי המסעדה. מנות מגיעות באיחור לא אופנתי של חצי שעה, אחרות מגיעות במהירות שיא בזו אחר זו. שלא לדבר על אלו שנשכחו והיה צריך להזכיר שוב ושוב: אחי, זוכר את השישברק? לא, הוא לא זכר את השישברק. מלצר כל כך צעיר וכבר סנילי?
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
והאוכל? פה לא תקבלו גרסאות חדשניות, מחוכמות, של המטבח הדרוזי המסורתי. כן, בשביל זה תצטרכו ללכת כמה קילומטרים משם, למסעדה של נאיפה מולא. בכניסה למקום כתוב באנגלית Taste of the Land, יעני אוכל מקומי, אותנטי. נדמה לי שזו מסעדה שבמקור הוקמה כדי למשוך אליה תיירים שחוזרים מחוף הים. עכשיו, כידוע, אין תיירים, ו-AB-CD קצת נתקעה, לא פה ולא שם. לא מסעדת תיירים חנפנית ולא מסעדת שף מעניינת. משהו באמצע. והאמצע, גם זה ידוע, הוא לא מקום טוב להיות בו. סתם משעמם.
בדומה לשירות המבורדק, ב-AB-CD יש תחושה קצת חפיפניקית. למשל, במנה של קובה נייה. קציצת הבשר הנא הטחון והבורגול תובלה בכמות כל כך גדולה של בהרט שכמעט והתחלנו להתעטש. תיבול כל כך מוגזם עלול לגרום התקף אלרגיה גם למי שלא אלרגי. מלמעלה פוזרו פתיתי בשר המוכרים בשם ״חוסי״ (בשר טלה ובצל בטמפרטורת החדר), רק שהם קשים וגידיים ובקושי ניתן ללעוס אותם. יש שתי אפשרויות בכל הנוגע למנה הזאת, שתיהן גרועות באותה מידה: או שמי שהכין אותה עשה זאת בפעם הראשונה בחייו, או שהוא הכין אותה כל כך הרבה פעמים שכבר לא אכפת לו. עוד קובה נייה, פחות קובה נייה. העיקר לגמור את המשמרת.
גם מלפוף היא לא מנה שאפשר לומר עליה שנעשתה בקפדנות מרשימה. מגיעים שני כרובים ממולאים באורז עם בשר כבש, קצותיהם פרומים ברישול, טובלים בציר בקר מימי שלא צומצם דיו. התוצאה: מכירים דוכני אוכל ביתי שקונים בהם מלפוף במשקל? אז משהו כזה.
ב-AB-CD לא מתמקדים רק במטבח הדרוזי (שהוא בעצם גם המטבח השאמי, או הגלילי), אלא מתפזרים לכיוונים נוספים. נאמר, סשימי קינג פיש (המאצ׳י) בחליטת שמנים, קרם שורש סלרי, תערובת פיצוחים וצ׳ילי. כל כך הרבה להעמיס על דג שמגיע אלינו בטיסה רחוקה? רחמנות עליו.
לקחנו גם מנה שנקראת ״עז׳ינה ספיחה״: שני עיגולי לחוח ועליהם עוף מפורק (ויבשושי) עם בצל, סומַק, עלים ירוקים וצזיקי. זה טרנד שהתפשט לאחרונה בכל מיני מסעדות – להתייחס ללחוח כאילו שמדובר בטאקו לבנטיני. הבעיה היא שבניגוד לטורטייה (מקמח לבן או קמח תירס), הלחוח הוא דק ורך מטבעו ומתפרק לחלוטין כשמעמיסים עליו יותר מדי מרכיבים. הידיים מתלכלכות, הרוטב נוזל בין האצבעות, האוכל מתפזר בצלחת והכול נראה כמו תאונת עבודה מבאסת.
לקחנו גם ניוקי תפוחי אדמה ודלעת ברוטב גבינת עיזים וחתיכות דלעת. לא ברור מה המנה הזאת עושה בתפריט. ברמת הגימור שלה ובנוכחותה, זו הייתה מנה של בית קפה. אבל אני מניח שיש תיירים (זוכרים שפעם היו כאלה, שחצו את דיזנגוף בדרך לחוף הילטון?) שאולי היו מתחברים אליה.
והשישברק? כן, המנה ההיא שנשכחה והופיעה בדקה ה-90, רגע לפני שהחלטנו ללכת הביתה בעצבים. היא הייתה בסדר. כיסונים מבושלים ביוגורט עיזים, בלי יותר מדי התחכמויות, מסורת זו מסורת. הבעיה שהמנה הייתה חמוצה בטירוף. אני לא יודע אם זה היוגורט או שהוסיפה לה לימון או, רחמנא ליצלן, מלח לימון. אבל זו הייתה חמיצות שלא מאפיינת שישברק בדרך כלל. עוד עדות לחוסר איזון או חוסר אכפתיות במטבח.
הקינוח דווקא הפתיע ביג טיים. ביג ביג טיים. ליאלי ביירות היא מנה שבאמת כבר יצאה אתם יודעים מאיפה. מאז שהקינוח הזה הסתפח למחזור הדם הקולינרי בישראל, עושים בו שימוש יתר שכבר ממש אי אפשר לסבול אותו יותר. אבל ב-AB-CD זה לא ליאלי ביירות שיצא מהוויטרינה, עייף וחצי קפוא, אלא מעדן רב-שכבתי של סולת שעורבבה בחמאת וניל, קצפת רכה, קרם פיסטוק ומי ורדים. ליאלי ביירות עדין-עדין, רך-רך, לא מתוק-מתוק, מענג-מענג. איזו סיומת נפלאה לארוחה בינונית. הרבה כבוד למטבח הדרוזי אין כאן. נסתפק בליאלי ביירות.
על קצה המזלג: למסעדת AB-CD יש שם גרוע, אבל הלוואי שזה היה נגמר שם. האוכל הדרוזי מוגש ללא שאר רוח, ללא מאמץ, ללא אכפתיות. ואם אתם בכל זאת מתעקשים, לכו על הקינוח של הליאלי ביירות.
מסעדת AB-CD, דיזנגוף 176, תל אביב-יפו
