מסעדות בתחנות דלק פורטות אצלי על איזשהו מיתר רגשי נוסטלגי. כזה שמרכך אותי באופן טבעי ביחס אליהן. ממסעדות יונס למיניהן בצומת גולני, מיס לוסי האגדית בבית ינאי ליד בית הפנקייק, השקשוקה ברמלה, וכמובן המסעדות הסיניות שפעלו בתחנות דלק בירושלים. כולן יצרו שילוב של ביס ונוסטלגיה באוקטן גבוה. בשנים האחרונות הסצנה עדיין קיימת, אבל מסתמן שדעכה באופן יחסי. לכן כל בית אוכל שמצוי בקרבת אקדח תדלוק, בטח כזה חדש, ישר מהניילונים, מסקרן אותי במיוחד.
הביס של יהונתן - יצחק ויהודה
הפעם הגענו לאזור השרון, אל תחנת הדלק שבין תל יצחק לאבן יהודה, שם פועל בית האוכל החדש יצחק ויהודה - על שם המיקום. למה בית אוכל? כי ההגדרה למקום היא בהחלט רחבה. יש מקומות ישיבה, אין מלצרים ויש מקררים ועמדות לאיסוף אוכל מוכן. אם תרצו, על התפר שבין מעדנייה למסעדה. התפריט היומי כתוב על לוח, וניתן להזמין בצלחות, בפרנות, או כפלטה רחבה עם מגוון טעימות מהסירים לצד סלטים.
ביקורות נוספות:
המראות טובים. המאכלים צבעוניים ומונחים בכלים יפים שמספקים מראה מגרה ובעיקר מעורר התלבטות גדולה על מה ללכת. בשולחנות הסמוכים שבחלל הסגור יש לא מעט סועדים יחסית לשעה, והם נראים כמו תמהיל של תושבי האזור וכאלו שעצרו במקום בדרך. אחרי תהליך ממושך קיבלנו החלטה: מנת טעימות זוגית שנקראת "מהסירים", וכוללת טעימות משלוש מנות, שתי תוספות, ושני סלטים (158 שקל) וכדי להתנסות ביתר הכיוונים של המקום בחרנו גם בפרנה בריסקט (60 שקל) ובצלחת של שווארמה דג בתוספת צ'יפס (82 שקל).
ה"טעימות" מוגשות על מגשי מתכת עמוסים צלחות קטנות, ואנחנו בחרנו רנדומלית להתחיל במנה שתתגלה כטובה ביותר של הארוחה – ואולי אף מעבר לכך. במילים אחרות - כבר בביס הראשון טסנו לשמיים. על המזלג: קציצות דגים עסיסיות ברוטב אדום עדין עדין, שגולת הכותרת שלהן היא ללא ספק המרקם המושלם של הקציצה, שניכר בו כי בשר הדג נקצץ בסכין, ולא נטחן כנהוג. החיתוך בסכין יצר מרקם ענני שמופר בנגיעות של חלקי דג קטנטנים. הרוטב שלא סבל מעודף תבלינים יצר תמהיל בווליום נדיר. ממש מוזיקה קלאסית.
מהדגים עברנו לקציצות בשר ברוטב אדום עם גרגירי חומוס, שעונות לשם אבוחצירא, שם קוד מאוד כללי לקציצה שכל משפחה מרוקאית נותנת לה את הפרשנות שלה. האבוחצירא של יצחק ויהודה היו דחוסות, עסיסיות וטעימות מאוד, כמתחייב מחוקי הפורמט. הנפילה של ארוחת הטעימות הגיעה עם החמוסטה. אין ירושלמי בדם שיתקל בצמד המילים "קובה חמוסטה" ויישאר אדיש. ככזה, ההזמנה עוררה ציפיית ענק, שהתרסקה לצלחת. חמוסטה בתרגום חופשי מכורדית זה חמוץ, והמרק של יצחק ויהודה פשוט נעדר כל חמיצות. גם הקובות לא היו להיט. לא יודע להגיד אם גולגלו במקום, אבל כמות הבשר הקטנה והמעטפת העבה מדי שידרו תעשייתיות. מי שמגלה יד מופלאה ועבודת סכין אדירה כמו בקציצות הדגים, לא יכול להעביר חמוסטה כזו.
התוספות היו טובות. אורז שערייה, משמע אורז עם אטריות, היה מצוין כפי שהוא נשמע, והשעועית הירוקה בושלה כהלכה והוקפצה בשמן זית. גם הסלטים שהוגשו ליד היו רעננים וראויים. בלט במיוחד סלט החצילים השרופים במיונז שנע על הציר שבין החציל המעושן למיונז המתקתק, וסלט הירקות הקצוץ שהיה טרי במיוחד ומתובל נכון. מי שעבדה פחות טוב הייתה המטבוחה מעגבניות שרי צהובות. שילוב בין מתוק לחריף הוא מחשבה יפה ויצירתית, אבל ריבוי הקליפות שנוצר מהבחירה בעגבניות שרי הפך מטבוחה מהנה על הנייר לביס בלתי אפשרי, שהופך במהירות לסשן לא אסתטי במיוחד של ליקוט קליפות עגבניה מבין השיניים.
מנת שווארמת הדג הפגינה מחשבה יפה - נתחי דג טריים מוקפצים בפלאנצ'ה לוהטת עם תבלינים. מה יכול להיות רע? יכול, לצערנו. הדגים נצלו יתר על המידה, בטמפרטורה גבוה מדי, והתבלינים שעטפו אותם נשרפו לחלוטין, מה שהפך את המנה כולה למרירה, יבשושית ולא מוצלחת כלל.
קינחנו באחת ממנות הדגל המקומיות - פרנה בריסקט, חזה בקר בבישול ארוך בפרנה עם צ'ימיצ'ורי ואיולי חוואייג'. מנה גדולה ועסיסית, בשר שעשוי מצוין - נמס אך לא מתפורר. בתוספת הרטבים הייחודים, שנעשה בהם שימוש מדוד, נוצר ביס מענג ממש.
בסופו של דבר החוויה ביצחק ויהודה הייתה טובה. כן, יש נקודות לשיפור, בוודאי דברים שדורשים תשומת לב. גם המחיר מעט גבוה, בטח במקום שאין בו שירות של מלצרים, אבל החוויה הכוללת היא טובה. גם המקום הזה, כמו אוגוסטין הרעננית שבה ביקרנו בשבוע שעבר, מונהג בידי אנשי מקצוע שעבדו שנים במטבחי תל אביב, ובחרו לפתוח את המקומות שלהם באזור שבו הם גדלו או גרים כעת. באזור נתניה יש בתי אוכל אדירים, מזרחית ממנה העסק נעשה דליל, ואל החלל הזה נכנסת יצחק ויהודה ומביאה בית אוכל מודרני עם לא מעט סטייל. תושבי המקום בטוח נהנים, ומי שעובר על הדרך, אם במתוכנן או סתם כדי לעצור למלא דלק, יכול להרוויח ארוחה הגונה בטעמים של בית משודרג מידי אנשי מקצוע רעבים ונמרצים.
