השקשוקה החריפה והטעימה שפגש קובי רובין | המונה טועם
(צילום: נויל האריס)
את הביטוי העממי "יא בויה" יש רק דרך אחת להגיד בהקשר של אוכל, וזה אך ורק כשאתה יודע בוודאות שאתה הולך להתענג על הביס. "יא בויה" לא אומרים סתם ככה אלא רק ברגע הנכון. תזמון זה דבר חשוב בחיים, ובעל המקום, יובל, פתח את "יא בויה" בזמן הקורונה, למרות ועל אף הכול, כמו מין סוג של התעקשות להתפרנס מעכשיו רק בדרך שהוא אוהב.
ביקורות אוכל רחוב נוספות שיכולות לעניין אותך:
אחרי יותר מדי שנים בתחום אחר לגמרי, הוא שינס מותניים ולקח על עצמו לטפח את הקריירה השנייה שלו - בישול, ופתח מקום באחד הצמתים הכי צדדיים של תל אביב - דרך חיל השריון. דרך חיל השריון מתחילה ביציאה מאיילון לכיוון דרך קיבוץ גלויות, על הסיבוב בכביש. לאורכה יש בניינים מסחריים וקל מאוד לפספס את המקום הפינתי שבכניסה לרחוב. אפשר גם לחלוף על פני המבנה בלי לשים לב וכמעט לפספס את המסעדה של יובל.
נגסתי ברעש בבגט שאחז את כל מה שדחפתי פנימה, מבלי לוותר על אף טיפה של רוטב פלפלים סמיך בתוך השקשוקה. משם עברתי אל תוך הסלטים המעולים והשקשוקה החריפה וכל הטעמים התחברו להם ביחד
עכשיו לחלק החשוב - במקום יש חניה, ובימינו עם כל המצלמות שיש במקום פקחים, כבר אי-אפשר לעמוד לרגע בשום מקום. אז עבורנו, חובבי האספלט שנמצאים כל היום בתנועה, למצוא מקום בתל אביב שאפשר לאכול בו ואפילו יש בו חניה, זו כבר התחלה של משהו טוב.
נכנסתי למסעדת "יא בויה" ובירכתי, כמתבקש, יא בויה. המקום נפתח לפני שלושה חודשים ובינתיים הלקוחות הם בעלי העסקים שמסביב - מוסכים ועסקים קטנים. באזור הזה אין יותר מדי איפה לאכול, אלא אם בא לכם לקבל דו"ח חניה בתוך תל אביב. "יא בויה" סוגר את הפינה בדיוק לאנשים כמוני. החניתי את המונית בחניה בלב שקט ונכנסתי פנימה.
המקום עצמו מצוחצח כי ליובל יש הפרעת ניקיון חמורה במובן הטוב של המילה. לרגע דמיינתי ריח של ג'לי אינסטנט מהילדות - הרצפה במטבח מבהיקה ותוך כדי הצצה הסתכלתי למטה על הסלטים שעמדו כמו חיילים במסדר, כל סלט מסודר בכלי שלו. שמחתי שהגעתי בדיוק לאן שרציתי.
יובל הסתכל עליי לשנייה ושאל, "אתה רעב לאכול?" זיהיתי בתפריט שקשוקה ועניתי מיד - "נלך על שקשוקה". שקשוקה בפיתה עולה 25 שקלים ובבגט גדול 30 שקלים. פיתה נאכל בבית, כאן הלכתי על בגט עם שקשוקה.
יובל אופה את הבגט אפייה אחרונה במקום, לכן הבגטים האלה הם מסוג הבגטים שעושים רעש בין האוזניים ומתפצפצים בכל נגיסה. לפני כן ביקשתי מיובל לראות את השקשוקה והוא הודיע לי שלמטבח שלו אף אחד לא נכנס. "אחלה אחי", אמרתי, "אז תביא את השקשוקה אליי בשביל שנראה אותה". יובל הוציא את השקשוקה מהמטבח כדי שאצלם אותה, אבל את הריח של השקשוקה לא תוכלו לקבל מהתמונה אלא רק אם תלכו לאכול.
יובל מכין שקשוקה עם הרבה פלפלים, כמעט לכיוון של מרמומה של שקשוקה. לאלו שלא מכירים - מרמומה זה כמו שקשוקה או מטבוחה רק עם הרבה יותר פלפלים בפנים. האדים שעלו למעלה מהכלי היו מהפנטים לרגע ומהריח של השקשוקה ידעתי שהיא גם הולכת להיות קצת חריפה. הזזתי את הפחד הצידה, כמו שצריך במקרים כאלה, והתחלנו בהכנה של הבגט, בלי קיצורי דרך.
מדובר ב"בגט צוללת" שעשוי מחצי בגט רגיל, כלומר, מיותר מדי בגט. הפעם לא רוקנתי את החלק הפנימי של הלחם כי לא רציתי שתנזל לי אף טיפה מהרוטב של השקשוקה. זו הפעם הראשונה שבה הוספתי לבגט סלט בדואי של עגבניות עם פיסות קטנות של פלפל ירוק חריף מאוד, והריח העשיר והמלא טעם של השקשוקה הוביל אותי להוסיף עגבניות אל העגבניות של השקשוקה. הוספתי גם סלט כרוב והרבה מאוד שקשוקה מקצה עד קצה של הבגט. הסלט כרוב של יובל הוא סלט כרוב חי בלי תוספות, וזה מוסיף הרבה גוונים לטעם.
רגע לפני שהבגט קרס אל תוך עצמו מרוב הכמות והטעמים, עצרתי את יובל כדי ללכת לצלם את יצירת הפאר שלו ואחר כך הוא הכריח אותי לארוז את המנה כמו שצריך. בהתחלה כבר שילמתי אז כשקיבלתי את המנה יכולתי לשבת לרגע ולאכול את הבגט כמו שהוא. אבל ליובל היו תוכניות אחרות - הוא לקח לי את הבגט והכניס אותו לתוך עטיפה אטומה ומדוקדקת, וכשהבן אדם עוטף מולכם את המנה, אתם עוד יותר מריירים אבל ברור שעדיף לנשום ולחכות בסבלנות.
ביקשתי שיחתוך את הבגט לחצי כי זה כבר פק"ל אצלי, ויצאתי החוצה לתפוס קצת שמש. הרגשתי שהחורף בתל אביב התבלבל וחשב שהוא ירושלמי.
נגסתי ברעש בבגט שאחז את כל מה שדחפתי פנימה, מבלי לוותר על אף טיפה של רוטב פלפלים סמיך בתוך השקשוקה. משם עברתי אל תוך הסלטים המעולים והשקשוקה החריפה וכל הטעמים התחברו להם ביחד. אחרי חצי בגט חשבתי שעצרתי, אבל אז, כרגיל, המשכתי לאכול את החצי השני בתוך המונית ולכלכתי את החולצה כי לא הצלחתי להתאפק.
