בשורה לתושבי רעננה, אבל לא רק להם. מסעדות האיכות מתפשטות גם מעבר לגבולות גוש דן, ורבים מרוויחים מכך.
יהונתן כהן באוגוסטין
את המפגש השבועי שלנו אנחנו נייחד הפעם לאחת התופעות המעניינות של התקופה. לא ברור אם זו המלחמה, השפעה ארוכת טווח מימי הקורונה, או סתם אירוע שחוזר על עצמו - אבל אנחנו עדים להתעצמות של הקולינריה באזור שנהוג לכנות בכינוי הלא נעים "הפריפריה של הסצנה" - כלומר כל מה שמחוץ לתל אביב, ירושלים וחיפה. עוד ועוד מסעדות שמכוונות גבוה נפתחות בפתח תקווה, בקריית אונו ובשרון - שם זה בולט במיוחד.
אחת המייצגות הנאמנות של התופעה היא אוגוסטין, שנפתחה בליבו של אזור התעשייה רעננה. אוגוסטין היא צאצאית שלישית למשפחת קפה נואר התל אביבית וסבסטיאן מהרצליה - שני מוסדות של ממש, כל אחד בעירו, עם DNA של ביסטרו, תפריט בינלאומי עם נגיעות מקומיות ובעיקר כוונות גבוהות ופנייה לקהל רחב.
כששחקנים כה ותיקים ומנוסים לוקחים על עצמם פרוייקט חדש, הם כבר יודעים היטב מה לעשות. איך לעצב, איך להקים ולבנות את המטבח, איך להכשיר צוות ועל מה לשים את הדגש כדי למשוך קהל ולקלוע אל הרצונות שלו. החלל של אוגוסטין חם אך מרווח, והמקום נראה ומרגיש כמו העתק של המקבילה מהרצליה. גם התפריטים כמעט זהים לגרסאות המקור, להוציא ספיישלים ותוספות צנועות.
הקהל המקומי מתחבר. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שהחלל הפנימי והחיצוני מלא, ובסוף הסרוויס המוקדם גם הבר מתמלא לחלוטין בקהל מגוון, ונוצר תור של ממתינים למקום שלהם. ואנחנו מדברים על ערב מאוד רגוע של תחילת השבוע, מה שנקרא: שאריות של החגים.
התפריט קלאסי ופשוט, אפילו די צפוי. לקחו את מה שעובד בתל אביב והרצליה, והביאו לרעננה. כשאלו נתוני הפתיחה, מה שיעמוד למבחן הם איכות הביצוע במטבח והמעטפת של השירות. באוגוסטין, באופן לא מפתיע, יודעים את העבודה. צוות טוב, מקצועי וקשוב שמתפרס על על המסעדה. אולי אפשר היה לדאוג לצלחות נוספות וכלי חלוקה, אבל אלה הערות קטנטנות על ביצוע טוב בסך הכל.
לראשונות פתחנו בקרפצ'יו דג ים עם עגבניות מיובשות, ארטישוק ושמן זעתר (69 שקל). הדג זעק טריות, מי שליוו אותו זעקו פחות. מנה טובה בסך הכול, אבל ניכר שחסר בה עוד רובד של עומק שיהפוך אותה לוואו. עוד בראשונות - מנה של נתח קצבים (86 שקל). הנתח נפרס לפרוסות דקיקות. הצלייה המדויקת יצרה מנשך טוב, בדומה לשעועית הירוקה שהייתה אל דנטה ולא מסמורטטת. תוספת קלה של מלח שדרגה לנו את הביס, אולי היה שווה לחשוב על זה עוד במטבח. המנה החריגה בתפריט הראשונות שמשכה את העין הייתה המסחאן (67 שקל), בגרסת סיגר מגולגל של עוף ובצל בסומק ושמן זית, סלטון עשבים לצידו ויוגורט סומק לטבילה ליד. זו ללא ספק הייתה המנה החלשה של הערב - הביצוע אומנם מושקע, אבל בסוף של דבר יבשושי משהו. לא כיף.
לצד הראשונות קיבלנו ללא תשלום מנת לחם וצלחת חריפים וזיתים. בתפריט המנות הללו מופיעות בתשלום, לא קטן, אגב (לחם – 24 שקל, חריפים – 24 שקל, זיתים – 12 שקל) אבל נראה היה שכל השולחנות סביבנו פונקו בלחם הטרי, הזיתים הטובים והחריפים העוקצניים.
לעיקריות ניסינו, שוב, לבחון את כל אזורי הסקאלה. פסטה שרימפס (108 שקל) הייתה מענגת, עם כמות נדיבה של פרי הים, שעל אף היותו קפוא מן הסתם, בוצע בצורה מיטבית. את הרוטב לוותה בעיטה נהדרת של פלפל שחור, שהעניק חתימה יפה למנה נעימה. לצד הפסטה אי אפשר היה שלא לנסות את ספינת הדגל: השניצל של קפה נואר. בחרנו בעגל (92 שקל) על פני העוף, ונראה שזה היה רעיון טוב. נתח דקיק שנמתח באומנות למימדי ענק, בציפוי פריך במיוחד. הטיגון היה מושלם, כזה שהביא את הבשר למידת עשייה הולמת, וגרם למעטפת להיות קריספית. בדיוק כמו שכתוב בספר הטיגון הבלתי רשמי. את המנה ליווינו בכרובית בטחינה וגם בקולסלואו. בתכלס, השניצל הזה היה כל כך טוב, שהוא ממש החזיק לבד גם, קצת מיונז או חרדל וזה ממש מספיק.
השניצל היווה חותמת ראויה לארוחה טובה עבורי. כזו שלא הצדיקה אפילו מחשבה על קינוח. עם זאת, הצצה זריזה אל תפריט הקינוחים מיגנטה לי את העין על מנה אחת, שגרמה לאותה עין גם לדמוע. "העוגייה של מאי". מנת קינוח שהוקדשה לזכרה של מאי נעים ז"ל, שנרצחה במיגונית בבארי בשבעה באוקטובר, ועבדה בסניף בהרצליה תקופה ארוכה. אלה הם חיינו בשנה האחרונה, ואי אפשר לשכוח את הרבים שאינם כבר איתנו, ואת אלו החטופים שאנחנו משוועים זמן רב מדי לשובם. נעים היא נכדתו של שותפי לשידורי הכדורגל במשך שנים ארוכות, חברי הטוב ומאמן נבחרת ישראל לשעבר, שלמה שרף. וכך, בסופה של ארוחה טובה, כוס יין ואנרגיות של רוגע, קיבלנו לפתע סטירת לחי מצלצלת מהמציאות.
המציאות המשיכה להכות גם כשנסגרה הדלת מאחורינו. קיבלנו אוכל של תל אביב, חוויה של תל אביב ובמחירים של תל אביב (600 שקל לזוג. שלוש ראשונות, שתי עיקריות ושתי כוסות יין), אבל מצאנו את עצמנו ברעננה. וכשמסביב יש עוד ועוד קהל שדורש אוכל טוב, שירות וחוויה מבלי לעמוד בפקקים ולחפש חנייה בתל אביב – אפשר לנחש שנחזור לכאן מהר מהצפוי.
