בפרפרזה על הבדיחה המפורסמת על הפילים שנכנסים לתוך חיפושית: כמה ברי אוכל אפשר לדחוף לתוך עיר גדולה בישראל? לתוך מדינה אחת פצפונת? שניים מקדימה, שניים מאחורה, כמו שאומרת הבדיחה. בר אוכל זה היוגורטרייה החדש. עוד יום, עוד בר אוכל נפתח. ברי האוכל מבצעים קניבליזציה בענף המסעדנות הישראלית. הם משתלטים על כל חלקה טובה ומציעים עסקה משתלמת ליזמים, הבעלים ואנשי העסקים: המנות קטנות יותר, חומרי הגלם זולים, והתמחור? בשמיים. זו רוח התקופה. לאכול פחות בהרבה יותר. לא סתם ברוסקטה הפכה להיות הכוכבת הבלתי מעורערת של תרבות האוכל המקומית. לוקחים חת׳כת לחם ושמים עליה משהו. זה הכול. לא צריך להתאמץ יותר מדי. כמו הורים ששולחים את הילד לבית ספר עם סנדוויץ׳ פסטרמה ומיונז שהם הכינו בדקה וחצי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
הפעם זה נורדר, מקום בצפון תל אביב. אל תקראו לו מסעדה, חלילה. זו מילה גסה. בר אוכל, אומרים לכם. אני קצת מרחם על השפים הצעירים שפועלים בימינו בתחום הזה. הם חייבים לפעול בתוך גבולות הגזרה שנקבעה להם. חלומות ושאיפות הם לא חלק מהתפריט. אתה משתדל לנצח עם מה שיש. ברי אוכל זו הודאה בתבוסה: אנחנו מראש לא מכוונים גבוה כי זה לא המנדט שניתן לנו. נכון, יש ברי אוכל יצירתיים, אבל רוב הז'אנר התכנס מהר מאוד לתוך סטנדרטים ברורים מאוד. המנות הן כמעט אחד לאחד אותן מנות שמגישים בכל המקומות האחרים. ישנה תחושה מעיקה של דז׳ה-וו. רגע, לא אכלתי כבר את הקולרבי הזה איפשהו?
את התפריט של נורדר אפשר כבר לנחש עוד לפני שנכנסים למסעדה עצמה, שהיא היכל רועש עם מוזיקה בפול ווליום ואקוסטיקה של הופעה במקלט ציבורי. אתה מתיישב ליד השולחן וההיצע מייאש אותך מראש. זה מתחיל בברוסקטה, כמובן, שהיא בכלל קרקר עשיר בגרגירי חרדל ועליו טרטר טלה קצוץ עם איולי אנשובי, זרעי חרדל מותססים ותועפות של גבינת פקורינו מגוררת. מנה סבירה, מרובת טעמים עזים, אבל שימו לב לאבולוציה – מחת׳כת לחם לקרקר. מה הצעד החסכוני הבא? קליפות תפוחי אדמה?
המשכנו לסשימי טונה. נו מה, לא יהיה סשימי טונה? בנורדר מנסים קצת לחדש עם קוביות של מלון כבוש, שורש חזרת מגורר וצ׳ייסרים של גספצ׳יו עגבניות. אבל מה זה עוזר אם הדג הוא קפוא ומופשר ובאיכות בינונית ומטה?
המשכנו לשתי מנות שבהן סוף-סוף מבשלים קצת, ולא רק מניחים חומרי גלם זה ליד ועל גבי זה: פילה בר ים שטוגן בחמאה חומה מוגש עם קרם תירס, שערות מטוגנות של תפוחי אדמה וצ׳ילי מותסס. הכול מותסס בימינו. טוב שלא התסיסו גם את הדג. זו מנה טובה, לא בוטה ומאוזנת. מנה שאפשר להגיש גם במסעדה, אבל אל תגידו שאמרתי את זה.
לשון בקר מוגשת על שיפוד, צלויה במידה הנכונה, מוגשת עם לחם מחמצת (נקמתה של הברוסקטה) בציר בקר ואותן שערות תפוחי אדמה מטוגנות. זו מנת בשר סבירה לחלוטין של חומר גלם שלא מרבים להשתמש בו. אחריה לקחנו סנדוויץ׳ ופיצה, כאילו שאנחנו בדוכן אוכל רחוב באני-לא-יודע-איפה: נתח של בריסקט בבישול ארוך מוגש בלחמניית חלב מרוחה באיולי דאשי עם בצל סגול מותסס (אולי די?). זה סנדוויץ׳ שמלכלך את הידיים, וזה פחות או יותר מה שאפשר להגיד עליו. זה לא דבר רע בהכרח. סנדוויצ׳ים טובים נועדו ללכלך את הידיים.
הפיצה היא פיצטה, כלומר פיצה מיניאטורית, והיא נמצאת ברף הבינוני ומטה של הפיצות שמוגשות ברחבי ישראל והרשות הפלסטינית. פיצה קטנה וסתמית שהייתה אמורה להגיע עם פרוסות של ברזאולה, אבל הגיעה עם פרוסות של סלמי. נו באמת, ברזאולה, סלמי, אל תהיו קטנוניים.
גם את הקינוח יכולנו לנחש מראש. טירמיסו שכאילו הגיע מאיזו קונדיטוריה שנתקעה בשנות ה-80, ואני לא אזכיר את המילה קפולסקי. זה היה טירמיסו שהזכיר יותר עוגת חנק מאשר את הקינוח האיטלקי העשיר, הקרמי, המופלא. טירמיסו על אוטומט, מצב תודעתי שנדמה שגם נורדר תקועה בו. זה בר אוכל לא נורא במיוחד, בוודאי לא מצטיין, עם כמה מנות סבירות וכמה פחות, ובעיקר – איזושהי סתמיוּת שורה על הכול. זה לא אומר שהסועד הממוצע לא ייהנה שם, אבל מקומות שמכוונים נמוך יש לנו בשפע. כמה חבל שברי אוכל הפכו למילה נרדפת לשאיפות בינוניות. ואולי זו לא אשמתם. זה השוק, זו המציאות, זו התקופה, זה מה יש ועם זה צריך להתמודד. ולהתסיס. תמשיכו עם ההתססות. סתם, תפסיקו.
על קצה המזלג: נורדר הוא עוד בר אוכל שמכוון לא כל כך גבוה. האוכל כאן לא יצירתי, לא מקורי ולא חדשני. אכלנו כמותו בהמון מקומות אחרים. אבל זה לא אומר שלא תיהנו שם. אפשר ליהנות וגם להתבאס.
נורדר, דיזנגוף 245, תל אביב
