צפו: המונה טועם אכל תסביח
(צילום: משי בן עמי)
השבוע הגעתי לאזור אדומים - לא אדומים על שם אוהדי הפועל, אלא מעלה אדומים, עיר שנמצאת מעל הסיבוב הכי מפחיד בארץ. אחרי נסיעה קצרה בכביש 1, איך שעוברים את מישור אדומים על הכביש לכיוון כפר אדומים, יש תחנת דלק. התחנה הזאת היא מפגש קולינרי קטנטן ומדויק שמספק בדיוק את מה שתושבי האזור רוצים וצריכים - אוכל טעים, משביע וזול.
עוד ביקורות אוכל רחוב שאולי יעניינו אותך:
בתחנת הדלק הזאת יש בוטקה של המבורגרים, שמיועד כנראה לספק את התיאבון של הצעירים באזור, במחיר גבוה במיוחד. אף פעם לא הייתי חובב גדול של המבורגרים. אני לא מצליח להבין למה גובים 50 שקלים במינימום להמבורגר בלחמנייה שגם ככה אוכלים אותה הפוך, והשומשום תמיד נדבק לחך. מי בכלל המציא את השומשום שמוסיפים ללחמנייה? הראשון שימציא קבב בלחמנייה עם תוספות של קבב בפיתה, מקבל אותי כלקוח ראשון בתור. זרקתי חכה, בואו נראה אם נדוג משהו.
באותו יום היה לי קצת זמן להעביר באזור. בבוקר לא הספקתי לקנות קפה וראיתי שם בית קפה שמחוצה לו היה תלוי השלט שהבטיח קפה פלוס מאפה קטנטן. את הקפה קיבלתי, אבל את המאפה הם שכחו לתת או לא חיכו שאבקש. אם כתוב על השלט "קפה ומאפה" והמאפה אמור לבוא ביחד עם הגשת הקפה, אני מצפה שתיתנו קפה ומאפה, ואם לא - אז תורידו את השלט.
בצד השני של תחנת הדלק ראיתי עוד שלט - "פלאפל בתחנה". החניתי את המונית ונכנסתי למקום. המנה הראשונה ששמעתי הייתה "תסביח", מילה שאני מכיר היטב. תסביח זו פיתה מתוגברת ביותר, שממלאים אותה ואז מגלים שהיא מכילה יותר ממה שנראה לעין.
בתסביח אי-אפשר להשתמש בפיתה קטנה מדי כי אז היא נראית כמו ניסוי לא מוצלח. צריך להשתמש בפיתה יחסית גדולה, פיתה שהוכיחה את עצמה במאמצי מתיחה לכיוונים שונים, או בקיצור - זו צריכה להיות סופר-פיתה שתחזיק מעמד עם שינוי כיוון של כל ביס.
זאת צריכה להיות פיתה שתהיה מסוגלת להכיל פלאפל עם חצילים וביצה ועדיף שיהיה מרבד לא מבוטל של חצילים, כדי להזכיר לך שאתה אוכל סביח עם פלאפל ולא פלאפל עם סביח. המנה צריכה להעניק תחושה של סביח אבל כזה שיש בו גם תוספת של פלאפל חם. אם לא מכינים את זה כמו שצריך נוצר ויכוח בתוך הפיתה, ואני לא אוהב להתווכח אם לא ממש צריך.
טחינה סמיכה כמו שצריך
הצטרפתי לתור והזמנתי את אותו הדבר כמו כל מי שעמד לפניי. נעמדתי כמו כונן ליד הדלפק, עמדתי על המשמר והתרכזתי שלא ימרחו לי חומוס בפיתה - זה כבר נהיה נוהל רגיל אצלי, וכשלא מקשיבים לבקשה שלי, מי שעומד אחריי בתור מקבל את הפיתה עם החומוס. אז בשבילי רק תסביח ובלי חומוס בבקשה.
אל הטחינה נגיע בהמשך אבל לפני הכול, לתוך הפיתה הכניסו שכבה עבה של חצילים, מעליהם שכבה של כדורי פלאפל שיצאו ישר מהשמן - כדורים לא קטנים בכלל. שמתי לב שזה קטע של אזור ירושלים, אפשר ממש להרגיש את הטעם של החומוס שמגיע מהאדמה בתוך כדור הפלאפל. מעל הפלאפל היו גם סלט כרוב וטחינה שלרגע הסתכלתי עליה וראיתי שהיא לא טחינה נוזלית ודלילה כמו מים, אלא טחינה שעושים כמו שצריך - מספיק סמיכה עד שלא רואים דרכה כלום.
בלי להתבייש ביקשתי וקיבלתי ריפוד של טחינה בתחתית הפיתה, כי אם אני כבר טועם אז שיהיה טעים. אחרי זה הגיעה עוד שכבה של חצילים מעל הפלאפל. לפיתה שלום - בינתיים היא מחזיקה מעמד. בתנועת יד מעגלית נוספה גם ביצה קשה אל תוך הפיתה, עוד קצת חצילים מלמעלה וטחינה מעל הכול.
מבחינתי אין דבר כזה מעט מדי טחינה בפיתה - טחינה שמים באהבה והרבה ממנה, אז אם אתם עומדים ליד מישהו שמבקש שישימו לו רק מעט טחינה תדעו שזה חשוד ביותר, במיוחד כשמדובר על טחינה איכותית.
צריך שיהיו עוד מקומות בדרכים כמו פלאפאל בתחנה, ולא רק בדרך לים המלח, כי לפעמים הדבר הראוי היחידי שאתה מוצא לאכול בנסיעות ברחבי המדינה זו שקית דוריטוס חריף חמוץ. אחר כך הבנתי שפלאפל בתחנה הפך לשם דבר באזור ואני חושב שזה בצדק רב. במחיר של 20 שקלים קיבלתי מנה מעולה ותמורה מלאה - ומלאה זה תרתי משמע.
