לכל דוכן אוכל יש את הייחוד שלו, או כמו שנהגו לקרוא לזה פעם – "שטיק". אותה מילה ביידיש שמשמעותה טריק קטן, משהו שתופס את העין ואת הלב. ה"שטיק" הוא לא רק משהו מוחשי, ולרוב בעצם משקף את האופי של בעלי הדוכן. וכך, הלקוח לא רק טועם את האוכל, אלא גם זוכה להכיר את האישיות של מי שמכין ומוכר אותו. אני עדיין חסיד גדול של תקשורת ישירה, מקשיב יותר ומדבר פחות, לפחות מנסה.
1 צפייה בגלריה
פלאפל רצון ברמת גן
פלאפל רצון ברמת גן
מחיר נדיר. פלאפל רצון ברמת גן
(צילום: קובי רובין)
חוויה כזו, תוכלו לחוות בפלאפל רצון השוכן ברחוב ז’בוטינסקי ברמת גן, רחוב שנראה כאילו אין לו סוף. ממש לפני מבנה המשטרה הבריטית המשופץ, עם חנייה חופשית זמינה באזור, בלי הפקחים התל אביביים שמלחיצים, תמצאו פלאפל מעולה שעולה רק 18 שקלים – מחיר נדיר בזמנים שלנו.
עוד אוכל רחוב:
הבעלים של פלאפל רצון הוא ותיק אמיתי, אולי אפילו דור רביעי של מכיני פלאפל. כשהגעתי, הדלפק היה עמוס בתנועה – לקוחות נכנסים ויוצאים, רובם קבועים. בין הזמנה להזמנה, הבעלים נוהג להעיר הערות לכל הכיוונים – אותי זה דווקא שעשע. היום כמעט ולא רואים את זה, מקומות מפחדים לדבר עם הלקוחות. אבל כאן, אין פילטרים. "אתה חדש פה, נכון? אני לא זוכר אותך", הוא אמר לי ישר. ניסיתי להסביר שכבר אכלתי כאן בעבר, ואפילו הצלחתי להצחיק אותו בתגובה מהירה.
בינתיים, כדורי הפלאפל כבר טוגנו, והתחלתי לשמוע את ההערות הבאות. אני, כנהג מונית ותיק, רגיל להחזיר תשובות לכל עקיצה. "אני באתי לאכול פלאפל", חשבתי בקול רם, מה שגרם ללקוח שאחרי בתור להסכים איתי בתנועת ראש. כאן נפל לי האסימון — השנינות היא חלק מהקסם של המקום.
כשהמנה שלי הייתה מוכנה, ביקשתי חציל מטוגן בלי תוספת תשלום, כמובן. הפלאפל היה פריך, מתובל לעומק עם עקיצה חריפה קטנה. הפיתה הייתה גדולה, הסלטים טריים, והכרוב הכבוש השתלב נהדר. כל נגיסה הייתה חוויה. התכוונתי לאכול חצי מנה בלבד, אבל לא הצלחתי להתאפק וסיימתי הכול. פלאפל רצון ברמת גן הוא לא רק עוד מקום לאכול בו – זה מקום עם אופי, מקום שבו טעם, אנשים ואווירה משתלבים יחד למשהו יוצא דופן.