מאז השבת השחורה ותחילת מלחמת חרבות ברזל, המשפחות והחברים של הנרצחים ושל הנופלים מנסים לחשוב על דרכים יצירתיות להנצחת אהוביהם שנפלו בקרב או שנרצחו. לא מעט חברות התגייסו למען משפחות הנופלים, כמו קופסת התה שעשו בוויסוצקי לזכרו של יפתח טוויג שנרצח במסיבה או המנה המיוחדת בתפריט של הפיצרייה, לזכרה של קארין ז'ורנו שנרצחה גם היא במסיבה. עכשיו, חברת בירה אחת הוציאה 80 מהדורות מיוחדות לזכרם של הנופלים והנרצחים.
הכל התחיל כשקצין בגולני איבד שבעה חיילים ושני מפקדים בלחימה בעזה, והוא ביקש להנציח את כל שמות הנופלים בגדוד שלו על תוויות של בקבוקי בירה, ולהרים לחייהם ולזכרם באירוע ביחידה. הוא פנה לחברת טמפו ושם הפיקו מהדורה מיוחדת עם שמות כל הנופלים, עם תווית בעיצוב מיוחד של גולני ושל הפלוגה הספציפית של אותו קצין. ההצלחה מהמיתוג המיוחד על בקבוקי הבירה תפסו תאוצה ברשתות, ומשפחות שכולות החלו לפנות לחברה בבקשה לייצר עוד ועוד בקבוקי בירה לזכר יקיריהם.
בר רוזנשטיין מראשון לציון נפל ביום הראשון של הלחימה. הוא היה קשר של מ"פ בגדוד 51 של גולני, ובשעות הבוקר המוקדמות הוא היה עם הצוות שלו בכוננות על הגדר. בר והצוות שלו ראו את הטילים חוצים את השמיים, ואחרי כמה דקות פצמ"ר פגע להם במיגונית. המ"פ אמר להיכנס להאמר ולהתחיל בנסיעה לכיוון המוצב כדי להגן עליו, ותוך כדי שיורים עליהם, מרכבים ומאופנועים, הם עשו סיבוב והבינו שעדיף להגן על היישובים במקום על המוצב. המ"פ ביקש שיחזרו לצומת הראשי, והם חשבו שיצליחו לחסום את הצומת ולנטרל את המחבלים שעוברים באזור. אבל אז, מיד לאחר שעשו פניית פרסה, פגע ברכבם טיל ארפיג'י, שגרם בין היתר לנטרול הבלמים של הרכב, והם התדרדרו לשטח פתוח.
בר והצוות יצאו מהרכב כשהם פצועים, והחלו להילחם פנים מול פנים עם המחבלים. הנהג התפצל מהצוות - וניצל, אבל בר, המ"פ וחייל נוסף נלחמו בלי הרף. בר התעקש שהם צריכים להמשיך ללכת לכיוון כיסופים בשביל להציל את היישוב, ותחת אש חשופה, הדילוג הראשון שלהם הצליח. אבל בדילוג השני המ"פ והחייל הנוסף התקדמו, וכשהביטו אחורה – ראו שבר לא איתם. באותם רגעים הם לא ידעו שהוא נורה, וכולם המשיכו בלחימה, כשהמשפחה מנסה במקביל ליצור איתו קשר.
אמו, פני רוזנשטיין מספרת על יום נפילתו: "זה היה יום שבת, ישבנו בבית וחיכינו לאות חיים מבר. אחרי כמה שעות התחלנו להבין שמשהו לא בסדר, וחשבנו שזה לא בסדר שהוא לא נותן לנו איזה סימן או הודעה שהכל בסדר איתו. לאט לאט התחילו להגיע אלינו כל מיני שמועות ברשתות, אבל שום גורם רשמי לא דיבר איתנו. הבנו שזה לא הגיוני שהוא לא מנסה ליצור קש איתנו, ובאיזשהו שלב, אחות של אחד החיילים, שכנראה התנדבה שם בחילוץ – התקשרה להגיד לי שבר נפגע. ניתקתי לה את הטלפון בפרצוף, כי לא הייתי מוכנה לשמוע על זה בכלל. הצבא לא היה זמין ולא היה עם מי לדבר, ואנחנו המשכנו לחפש אחריו. בערב היא שלחה הודעת שהיא לא יכולה לשאת את זה שאנחנו עדיין מחפשים אחרי בר, והעובדה שאנחנו נישאר בלי מידע, והיא בישרה לנו שהוא נפל. אני התמוטטתי באותו הרגע. עברו עוד 24 שעות, ורק אז הגיעה גם הודעה רשמית מהצבא. חיכינו לדפיקה בדלת והצפצוף הזוועתי באינטרקום בסוף הגיע בשעה שבע בבוקר".
בדיעבד הם הבינו שבר היה היחידי מהפלוגה שנהרג באותו הבוקר. נכון להיום, הפלוגה של בר עדיין בלחימה בעזה, ואחרי חודש וחצי כשהם יצאו לשטחי כינוס, המשפחה נסעה אליהם כדי לחזק אותם. בר הותיר אחריו את הוריו - פני ויוסי, שני אחים – רותם ושקד, ואת חברתו לחיים בשנתיים האחרונות, נועה חדד.
"בר היה ילד חכם בצורה בלתי רגילה. למרות שלא אהב ללמוד, הוא עשה את המקסימום והוציא בגרות שכללה חמש יחידות פיזיקה ועשר יחידות רובוטיקה - וכל זה בלי להתאמץ, הכל בא לו בקלות. הוא אהב לשחק במחשב, לדבר ולהתווכח על מי השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים בליגת ה-NBA. לטענתו זה היה לברון ג'יימס. לבר היו הרבה רבדים באישיות: מצד אחד היה הכי אחראי שיש, ומצד אחר שטותניק והכי מצחיק בעולם. הוא תכנן בקפידה את החיים האזרחיים שהיו אמורים להיות לו לאחר השחרור, אבל עדיין אסף בובות פופ ורואה סדרות אנימה. בר אהב צדק. היה תחרותי ועשה כל מה שהוא רוצה, אבל בדרך יפה ומכבדת. על אף שהיה אלוף במחשבים, בר סירב למיונים שונים בצה"ל כי רצה להיות לוחם. הוא אמנם היה רק ילד בן 20 במותו, אבל הילד הכי גבר בעולם".
אבל בר גם אהב מאוד בירה: "בדיוק כמו כל ילד בן 20. הוא ידע לחיות ולהנות מהחיים. דוד של בר חשב איך עוד אפשר ולהנציח את האחיין שלו, והוא יזם את הרעיון ואת החיבור עם חברת טמפו. זמן קצר אחרי נפילתו, הוא הביא לי את התוצר המוגמר: מאות בקבוקים עם תווית של גולני והשם של בר מתנוסס עליהם. נדהמתי לראות את זה, זה לא ברור מאליו".
הספקתם לשתות את כל הבירות?
"ממש לא. אנחנו מתכננים לעשות ערב לכל הפלוגה שלו ברגע שייצאו מעזה. כל הבקבוקים עדיין אצלי. נעשה לזכרו של בר ערב הנצחה, נפתח את בקבוקי הבירה לזכרו, ונשמע את כל הסיפורים שיש להם על אודותיו. לצערי, אני לא יודעת מתי הם יוצאים כי כולם עדיין בלחימה. גם כל החברים שלו מהבית נמצאים כרגע בתוך עזה. אני בקשר בקבוצות ווטסאפ של הורים מהפלוגה, וגם הם לא יודעים מתי הם יסיימו או ייצאו".
לא יודעים מה קרה לו
רם "נשר" סלע ז"ל עבד בהפקה של המסיבה ב"נובה" כשנרצח על ידי מחבלים. אחותו, רביד סלע מספרת כי באותה שבת הוא עבד בהפקה של המסיבה: "הוא ישן בקרוואן של הצוות, והתעורר מהטילים והיירוטים", מספרת רביד. "התחיל כאוס גדול, ולאחר מכן כמה התכתבויות ווטסאפ. בשעה 9:21 הייתה ההודעה האחרונה שהוא שלח לאמא שלי, שם כתב: 'יש כאן הרבה מחבלים, אנחנו לא נשרוד את זה', ומאז נותק הקשר. ניסינו לחפש אחריו בקבוצות פייסבוק שונות, והגיעו אלינו שביבי מידע על זה שהוא הציל כמה חבר'ה, וגם ראו אותו יוצא מהקראוון עם בקבוק בירה ביד, מה שמאוד אפיין אותו".
שלושה ימים המשפחה, כמו עוד משפחות רבות, הייתה באפלה, ולא ידעה מה עלה בגורלו של נשר. "אנחנו לא יודעים מה עבר עליו בשעות האחרונות או מה בדיוק קרה לו. רק בשלישי בבוקר בישרו לנו את ההודעה שגופתו זוהתה, ומאותו יום – כולנו בקאנטים. בגלל שהוא עבד בתחום ההפקה, הגיעו אלינו אנשים רבים מהתחום וסייעו לנו בשבעה. הם הביאו אוהלים, לייקרות צבעוניות לצל וגם הביאו עגלת בירה. בגלל שנשר אהב לשתות, הבאנו חביות, ועשינו לזכרו מעין מסיבה, עם בשר ושירה בציבור, וכל שעה עגולה הרמנו כוסית וויסקי לזכרו".
השבוע ציינה המשפחה את יום הולדתו ה-33. נשר הותיר אחריו הורים - שרית וסימו, אחיות – סתיו ורביד, ואת אשתו לילך. נשר התגורר עם אשתו בבית יהושע, אבל השבעה והאירוע לזכרו התקיימו בקיבוץ המעיינות. "נשר הוא האח הבכור, ואני האחות הקטנה, אבל תמיד אזכור אותו כאיש של חיוך ויצירה, וכמובן מעל הכל - נשר ששותה בירות, וויסקי ויין אדום. למעשה, נשר לימד אותנו להיות אניני טעם".
ההצעה לעשות בקבוק בירה לזכרו הגיעה מחבר של נשר, ויחד עם רביד, אחותו, הם פנו לחברת גולדסטאר, שמיתגו את בקבוק הבירה בשמו. "הביאו לנו מדבקות עם תוויות מיוחדות שנוצרו עבור נשר, ושם גם שינו את התאריך לשנת הלידה שלו. אנחנו משפחה שאוהבת בירה, והם תרמו לנו 200 בקבוקים. את השאר רכשנו במחיר מוזל. עכשיו אנחנו גם ממשיכים את ההנצחה של נשר - אספנו את בקבוקי הבירה הריקים עם התווית של נשר, ושתלנו בפנים צמחים עם ייחורים, כך שכל מי ששותה מהבקבוק ימשיך את ההנצחה גם אצלו בבית. אבל זו רק ההתחלה".
טרף את החיים לצד בקבוק בירה
לידור קרוואני היה אחד מהחיילים הראשונים שנהרגו בתחילת הלחימה בעזה. למעשה, כשבועיים לפני 7 באוקטובר לידור היה חולה עם אלרגיה קשה, והתאשפז בבית חולים. אחרי השבת השחורה הוא הבין מיד שיש גיוס של אנשי מילואים, ועל אף האלרגיה הקשה התייצב מיד ביחידה שלו - הנדסה קרבית. לידור נהג בכלי מכני הנדסי כבד ותפקידו היה לפלס את הדרך לללוחמים האחרים. באחת הפעולות שבהן חילצו גופות של שבויים, פגע ברכבו טיל קורנט. כל מי שהיה איתו נפצע, אבל לידור היחידי שנהרג.
אחותו של לידור, ליהיא קרוואני, מספרת: "המג"ד שלו סיפר איך לידור תמיד רץ קדימה ורצה לתת מעצמו. הוא אהב את הארץ וחרש אותה לאורכה ולרוחבה בכל המקומות היפים והמיוחדים. הוא פשוט חי את החיים וטרף אותם. אבל מה שמיוחד אצל לידור זה שהוא היה אדם מאוד צנוע וענו, איש של מעשים - היה מתכנן ועושה כל מה שצריך באופן ספונטני".
ליהיא מספרת שלידור אהב אנשים. הוא הותיר אחריו את הוריו – צבי ונילי, את אחיותיו – ליהיא וליאור, ובת זוגו – רחלי. "היה לו חיוך הורס. נדהמתי לגלות במהלך השבעה שהגיעו מאות אנשים שלא הכרתי, וכולם אמרו לי 'לידור היה החבר הכי טוב שלי' - הוא ידע לתת מקום לכל אחד", כך היא מספרת. "לאחרונה שמעתי הקלטה של חבר שהם קבעו לצאת לשתות יחד, אבל החבר הבריז, ולידור השאיר לו הודעה קולית: 'אני אצא, אשתה ואהנה - וכל אחד ייהנה מהצבע שלו, אבל הצבע שלך יהיה חסר'. בזמנו הפנוי הוא אהב לתקן רכבים ישנים ולהוסיף להם גאדג'טים, וגם רכב על אופנוע שטח, ולא פחד מכלום. הוא היה מכין סנדוויץ' במשך חצי שעה ומהנדס אותו לדבר הכי יפה בעולם".
אבל הייתה שם גם האהבה לבירה, ולבירה גולדסטאר במיוחד. אחותו מספרת שזו הבירה שהוא הכי אהב: "ללידור היה סטייל, וחלק מהסטייל שלו זה בירה גולדסטאר. כשהוא היה נתפס על מותג שהוא אוהב –זהו, אי אפשר היה להזיז אותו מזה. במהלך השבעה הקפדנו לשתות בירה, ואחד החבר'ה הציע לדבר עם החברה שמייצרת את המשקה ולהוציא בירה לזכרו. מנהל הייצור יצר איתי קשר, ותוך ימים ספורים הבירה כבר הייתה אצלנו. הם שלחו לי גם את המדבקה של התווית. הם עשו את זה בצניעות ובעדינות ולא הרגשתי שאני אחת מתוך 80 משפחות של חיילים שעשו את זה. הם לקחו את הסיפור ללב, ולא עניין אותם הפרסום, אלא הרגשתי שהם עושים את זה מתוך תרומה והערכה. זה בדיוק האופי של לידור, כשהוא היה יוצא לטייל בשטח, הוא היה מזמין אותי – ותמיד אומר: "תביאי שתי בירות ותבואי".
