מעטות המסעדות שמצליחות לספק חוויה כוללת, מה שבשפה ההייטקיסטית מכנים בשם "הוליסטית". בדרך כלל צריך לבחור. או שמסעדה תהיה מיועדת לכווולללםםם או שהיא תהיה סנובית, או שהיא תהיה מושלמת לדייטים או שזאטוטים יתרוצצו בין הרגליים, או שהאוכל יהיה פשוט ובסיסי או שהוא יהיה מתוחכם וגבוה. והנה, מגזינו מוכיחה שאפשר לנקוט גם טקטיקה אחרת. הנה עוד מושג מהז'רגון של ההייטק: אינקלוּסיביות. כולם מוזמנים.
ביקורות נוספות:
בשמונה שנות קיומה, מגזינו הראתה פעם אחר פעם שיש לה את היכולת להיות המון דברים בבת אחת, והיא עושה זאת בעקביות ראויה לציון. מובן שיכולות להיות נפילות מינוריות, אך הן זניחות בהשוואה לפעילות היומיומית. מגזינו היא תחנת כוח קולינרית שמאכילה מאסות. הגענו לשם באחת השבתות. המקום היה מפוצץ במשפחות. כן, מגזינו היא ה-מקום המושלם להביא אליו ת'הורים, ת'ילדים, את מי שאתם רוצים, ואף אחד לא יסתכל עליכם עקום כאילו שחשבתם שהגעתם לג'ימבורי. אבל התפריט הכל-איטלקי – פיצות, פסטות – לא מסתפק במנות סטנדרטיות, עשויות היטב. לצידו תפריט ספיישלים שכל מסעדה אנינת טעם הייתה מתגאה בו, עם דגש על חומרי גלם ומחשבה יצירתית. שוב, במגזינו, בניגוד לחברה הישראלית, הקצוות מסתדרים ביניהם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד דבר יפה במגזינו: היא גדולה מהשפים שלה. עד לא מזמן נכח במטבח השף עידו אדרי, כעת הגיע השף החדש דניאל בורוביק. השמות בוודאי לא אומרים לכם הרבה. לא נורא. פעם, לא תאמינו, שפים היו אנשי מקצוע אלמוניים שפשוט עשו את העבודה שלהם, בלי יחסי ציבור ובלי קמפיינים פרסומיים לסירים ולמחבתות. וזה בדיוק מה שקורה כאן. מגזינו היא מסעדה נטולת אגואים של שף-סלבז. כמה זה מרענן.
כמובן שלקחנו פיצה, פפרוני, טובה, לא שוויצרית. זה לא הז'אנר של פיצות נפוליטניות מופלאות שמתפיחים את הבצק שלהן במשך 48 שעות ומודדים בסנטימטרים את עובי הבצק האוורירי. זו פיצה טובה, יעילה, יותר אמריקאית מאיטלקית, דקה-בינונית בעוביה, מקצועית, נו. ממנה המשכנו לפולנטה. כולה פולנטה, כן? לא מתירס טרי. פולנטה מסוג הממליגה. אבל כשהיא עשויה למשעי – קרמית, כמעט נוזלית – הרי שממש אין מה לבוא אליה בטענות. לצידה הזמנו גם פרחי קישוא מטוגנים, עם ריקוטה אפויה וסלסה ורדה. טעמים אביביים עדינים של פרחי הקישוא והריקוטה, קצת עוקצנות של הסלסה ורדה. עוד מנה שמבוצעת ממש לפי המתכון (זה לא עלבון).
משם פזלנו אל תפריט הספיישלים. זה המקום שבו השף מרשה לעצמו "להשתולל" (יחסית, כן?). הוא יכול, למשל, להגיש סלט סרדינים. מגזינו היא מסעדה משפחתית, והיא מבינה היטב את קהל היעד שלה ויודעת לספק את תשוקותיו (יותר מהרבה מסעדות אחרות). יש ילד שיעז לגעת במנה הזאת? ברור שלא. וטוב שכך. נשאר יותר למבוגרים. איזה סלט נהדר. סרדינים כבושים בקלילות, עלי רוקט טרייים, פרוסות שומר אניסיות, בצל עוקצני, צנונית מתפצחת, לפת מתפצפצת, מלפפון ופירורי לחם מפוזרים מלמעלה. זהו השיא של מה שסלט יכול להיות, והטעם הדגי הנהדר של הסרדינים – מי יעז להגיד על זה איכס? רק הילדים שעדיין תקועים על הפיצה ולא יודעים מה טוב בשבילם.
ואם עונת הטונה נמצאת בשיאה, אז במגזינו לא יתעלמו ויתמקדו בדגי החקלאות הימית המשמימים. הנה קרודו טונה כחולת סנפיר, עם פרוסות אבוקדו, שאלוט, קצת צ׳ילי, קצת אורגנו וגרידת לימון. הדג האדמדם מסמיק מכמה שהוא איכותי.
גם ספגטיני שרימפס קריסטל היא מנה ששמה דגש על חומרי גלם טריים. השרימפס – לא הרבה מהם, ארבעה-חמישה – שמנמנים וטעימים ומעתירים מטעמם על הפסטה (היבשה) שמוגשת ברוטב שיכול היה להיות די שגרתי (עגבניות, שום, יין לבן, בזיליקום), אבל מחוזק בגרידה של בוטרגה שמביאה את כל הים התיכון לתוך הצלחת.
דווקא סטייק האנטרקוט היה מאכזב. זה לא סוד שמחירי הבשר נמצאים בשיאם בתקופה האחרונה, ועתידים רק לעלות ולעלות ולעלות. בשר, וזה לא דבר רע כל כך, הופך להיות מאכל לא נגיש במיוחד, נדיר, מיוחד, חגיגי. הוא למעשה חוזר למעמד שהיה לו לפני שחברת הצריכה ותעשיית הבשר יצאו מכלל שליטה. פעם לא אכלו בשר כל יום, גם לא כל שבוע, לפעמים גם לא כל חודש. אז כשמזמינים סטייק, כדאי שזה יהיה הסטייק של כל הסטייקים. הזמנו אנטרקוט במשקל 450 גרם ובמחיר בומבסטי (306 שקלים). חלק הארי שלו היה מורכב משומן, שלא לומר שומן שרוף. מה שכן הצלחנו לחלץ ממנו היו חלקיקי בשר עשויים מדיום, סבירים, לא איזה משהו לרוץ לספר לחבר׳ה. במחירים של היום, את הסטייק הבא נזמין בעוד חודשיים-שלושה, אולי בכלל לא.
הקינוחים של מגזינו כבר זכו למעמד אוטונומי משלהם, ונדמה לי שהם הצליחו להאפיל אפילו על מסעדת האם. הם מצליחים להיות גם מאוד מתוקים, במסורת של האפייה האמריקאית, אך מצד שני – לא הכי מופרזים שיש, לא מוגזמים במיוחד, ילדותיים אבל לא אינפנטיליים. אז כן, פרוסה של עוגת גזר עם קרם גבינה, ציפוי קינמון וקרמבל שוקולד לבן זה לא הקינוח הכי מתוחכם והכי בוגר, אבל אוף כמה שזה מענג. וכמה שמגזינו מענגת. אז מי אמר שזה דבר רע לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר?
על קצה המזלג: מגזינו היא המסעדה המשפחתית המושלמת. פיצה ופסטה לילדים, סלט סרדינים למבוגרים. מה צריך יותר מזה?
מנחם בגין 21, תל אביב
