היא התפרסמה בזכות ריאליטי, אבל היום הבשלנית הפרסייה דיאנה רחמני (60) היא כבר כוכבת טיקטוק מן המניין. "הבן שלי אחראי על הטיקטוק, הוא לימד אותי לצלם והוא עורך את זה. אני רואה שהרבה אוהבים את המבטא הפרסי הכבד שלי, וזה עובד טוב. לפני כמה חודשים העליתי מתכון לאורז מתוק עם חלב והוא הגיע ל-800 אלף צפיות. שאר הסרטונים עומדים על 500-300 אלף צפיות לסרטון. התחלתי גם ללמד כמה מילים נפוצות בפרסית. הפרסים חושבים שאוכל זה הדבר הכי חשוב, הכול בתרבות שלנו סובב סביב אוכל".
רחמני היא בשלנית אותנטית, כזו שכבר קשה למצוא כמוה. ובכלל, כל האוכל הפרסי הזה שהיא מכינה הוא בז'אנר האוכל ה"נכחד", זה שעוד עשור או שניים כבר לא יהיה מי שיידע להכין אותו. היא התחילה לבשל כשהתבוננה בידיים של אמא שלה, ועם הזמן, כשהבינה את סוד הקסם של המטבח הפרסי, התחילה גם לעבוד בזה.
"תמיד ידעתי שהאוכל הפרסי זה אוכל טוב", היא אומרת "בסוף אנשים אוהבים לחזור לשורשים שלהם. העליתי לטיקטוק סרטון עם מתכון הכי פשוט בעולם לחביתה עם כורכום, ואחרי זה אנשים התקשרו אליי, בכו לי בטלפון וסיפרו לי שסבא וסבתא שלהם היו מכינים להם את זה. אני מרגישה שאנשים צמאים לאוכל שאכלו בילדות ואין להם היום איפה לאכול אותו. היום הכול נהיה ראוותני ופלצני, אבל בסופו של דבר כולם חוזרים לבית של אימא ואבא".
איך למדת לבשל?
"הייתי עובדת עם אמא שלי במטבח והסתכלתי איך היא מגלגלת, עושה עיסות, הסתכלתי עליה שעות ונהניתי מזה. הייתי כמו סו שף שלה, שוטפת כלים ומסדרת מה שצריך. ממנה למדתי כל מה שאני יודעת".
רחמני נולדה בטהרן, ועלתה לארץ יחד עם בעלה ומשפחתה בגיל 20. כל תקופת הילדות שלה פמפמו לה הוריה את האהבה לארץ ישראל, וכולם חיכו לרגע אחד – לעלות לארץ. בסוף שנות ה-70, כשחומייני עלה לשלטון, המשפחה הבינה שהיא צריכה לצאת מאיראן מהר ככל האפשר, ולעלות לישראל. לילה אחד, בתחילת שנות ה-80, כשהיא ואמא שלה לבושות בשחור, הבריחו את המשפחה באמצע הלילה לגבול טורקיה. אחרי מסע של 11 יום הם הגיעו למחנה פליטים בטורקיה, יחד עם עוד יהודים שברחו. אבל שם רק התחיל הסיפור: יום אחד, אחרי שלושה חודשים, קבעו השלטונות הטורקים שיש להחזיר אותם לאיראן, והמשפחה החליטה על התאבדות קולקטיבית. בימים אלה היא כותבת ספר המגולל את סיפור עלייתה לארץ.
"הסוכנות היהודית הבריחה אותנו דרך איראן, וזה היה סוג של נס שהגענו לישראל. הדרך לארץ ארכה שישה חודשים, שבמהלכם המשפחה לא ידעה אם אנחנו חיים או מתים, ואנחנו בעצמנו בכלל לא ידענו איפה אנחנו ממוקמים על המפה. מהרי איראן העבירו אותנו להרי טורקיה ושם קפאנו מקור. אני זוכרת לילה אחד של גשם זלעפות ורוחות קשות מאוד, הידיים קפאו לנו. בבוקר החיילים הטורקים מצאו אותנו והצילו אותנו ממוות בטוח. בטורקיה אכסנו אותנו במחנה פליטים סגור, זה היה כמו גטו, שם היינו עם עוד יהודים אחרים. אחרי חודשיים אמרו שקיבלנו אישור עלייה לישראל ובמקום להביא אותנו לארץ החזירו אותנו בחזרה לגבול האיראני, מתוך כוונה להחזיר אותנו לאיראן. קיבלו אותנו עם מכות רצח וקלצ'ניקוב. רצינו כולנו להתאבד יחד. שברנו בקבוק זכוכית והתכוונו לגמור את החיים שלנו לפני שהם יגמרו עלינו באיראן. הם הרביצו לנו ואימא שלי נפלה ואיבדה את ההכרה. לראות איך אמא נופלת היה רגע נורא, אבל בדיעבד זה מה שהציל אותנו. ברגע שראו שהיא נפלה, הם הניחו לנו ומיהרו לטפל בה. בסוף הגיע גנרל גדול שהבטיח שיעזור לנו להגיע לארץ, והנה אנחנו פה".
רחמני מתגוררת בנתניה והיא אימא לחמישה ילדים וסבתא לתשעה נכדים. ב-2016 הפכה לפנים מוכרות כשהשתתפה ב"מאסטר שף". בשעות היום היא עובדת במשרה מלאה בחינוך מיוחד בבית ספר בעיר, ובערבים היא מעבירה מהמטבח שלה בבית סדנאות אוכל לבישול פרסי.
מה מיוחד בבישול הפרסי?
"אין לנו הרבה תבלינים. אנחנו משתמשים רק בכורכום, כמון, מלח ופלפל. לפעמים גם זעפרן. אלה תבלינים בריאים. בנוסף, יש באוכל שלנו מלא ירק - גם בתוך האוכל וגם בצד. בכל ארוחה יש על השולחן צלחת עם ריחן, טרגון ועוד כמה עשבי תבלין שכולם עוזרים לעיכול. המטבח שלנו מבוסס על הרבה בישולים וכמעט ואין אצלנו טיגון. בסדנאות שלי אני אומרת לאנשים להסתכל כמה שמן נשאר בבקבוק, והם בשוק שהשתמשנו במעט כל כך. בבישול הפרסי משתמשים גם בפירות רגילים וגם בפירות יבשים. זה עושה אוכל מושלם".
מי האנשים שמגיעים אלייך לסדנאות?
"בהתחלה הפרסים נמנעו להגיע. הגיעו בעיקר אשכנזים ואנשים מעדות אחרות. מגיעים אליי ממרחקים - מבאר שבע, מהצפון הרחוק וגם מירושלים. בזמן האחרון התחילו להגיע גם משפחות פרסיות שגדלו על האוכל הזה, והתחלתי לעשות סדנאות בישול ליום הולדת לסבתא וסבתא ולכאלה שזה מזכיר להם את הבית. זה ממה אירוע - עם מוזיקה ואוכל, כמו משתה, לא רק אוכלים והולכים. בסוף כולם שמחים, ויש גם כאלה שממש מנשקים אותי על זה שהחזרתי להם את הטעמים מהילדות ומהבית".
