מנת הקבב האלוהית ביד בנימין
(צילום: משי בן עמי)
רצה המקרה והשבוע נכנסתי בטעות ליישוב יד בנימין בלי לתכנן. יד בנימין זה עוד יישוב שנמצא על אם הדרך באמצע צומת בכביש 6. כביש 6 הוא רק תירוץ ליישוב עצמו - הרי רק בארץ שלנו צומת יכול להיות תירוץ מתקבל על הדעת להקמת התיישבות ועל זה צריך לברך.
אני עוד זוכר זמנים אחרים בילדות כשהמדינה הייתה פחות צפופה, המכוניות היו נוסעות הרבה יותר לאט ולנסוע צפונה או דרומה היה לוקח חצי יום. המדינה באותם ימים הרגישה לי ענקית - גם אז היה אוכל רחוב בצידי הדרכים ואף אחד בארץ לא חשב על "פודטראק" - כי משאיות אוכל היו כאן עוד מקום המדינה, ואז בשביל פיתה עם חביתה היית עוצר ונח לרגע. פעם הנסיעה לא הייתה תירוץ.
הרי מה כולנו בסך הכול כולנו רוצים? שכל נגיסה תהיה עם קבב - לאכול מנה בשרית לאורך כל הפיתה, כזאת שהשומן יחכה לנו בקצה הפיתה למשמורת; שהקבב לא יהיה מלוח מדי, חס וחלילה; שהבשר יהיה טרי; והפיתה מפנקת
עוד ביקורות אוכל רחוב שיכולות לעניין אותך:
בכניסה ליד בנימין יש תחנת דלק עם כמה מסעדות דרכים שקיבעו אותן למקום, ויש גם אוטובוס שלא מתכוון יותר לנסוע לשום מקום ובמקום זה מגישים בו אוכל. מה שעשו שם זה לקחו שטח פנוי בתוך תחנת דלק והפכו אותו למתחם - עלק "סטריט פוד", אבל עם מחירים של אוכל רחוב. את המתחם מילאו בקראוונים של אוכל. כשנכנסים אל מתחם האוכל שבתחנת הדלק יש חניה חופשית ומגיעים ישר לתור של שיפודי שימי וזה בדיוק מה שעשיתי.
אני אוהב לעמוד בתור כי ככה אפשר לראות בדיוק על איזו מנה כולם הולכים ומה הם מזמינים ותמיד אפשר למצוא על מה לכתוב. שיפודי שימי כבר הפכו לשם דבר על כביש 6 - זה אחד המקומות היחידים שקרובים מספיק לכביש והמחיר מאפשר לעצור ולאכול כמו בן אדם.
המנה הראשונה שמופיעה על התפריט היא קבב. הפחד הראשוני של אכלן כמוני הוא כמה בשר יש ביחס לפיתה. אף פעם לא כתבתי או חשפתי את זה, אבל על כל טעימה במקום שראוי לכתבה יש לפחות שתי טעימות שהולכות לאיבוד בשקט, וזה מדד הטעימות המוצלחות שלי. גם אם מדובר בסך הכול על פיתה - לפחות שזאת תהיה אחלה פיתה שגדושה בבשר עד לקצה.
המתנתי בתור בתוך תחנת הדלק, מול בוטקה קטן שבתוך קונטיינר קטן, מחכה לתורי בסבלנות ומנסה לשכנע את עצמי לא להתאכזב מהר. כשהגיע תורי, השאלה הראשונה ששאלתי בלי בושה ועם כל הכוונה שבעולם הייתה: "כמה קבבים יש בפיתה?"
הבחורים שמאחורי הדלפק הודיעו לי במקהלה, "ארבעה קבבים בכל פיתה". ישר אישרתי את ההזמנה: "שים לי קבב, בבקשה", עניתי בנימוס.
על הפלאנצ'ה יש פס הפרדה ברור, למען לא יהיה ספק, בין מנת כבד לבין שאר המנות הבשריות - אנחנו עדיין נמצאים באזור של חובשי כיפות, ויש כאן אוכלוסיה מסורתית גדולה, אז את הכבד צולים בחלק נפרד, ליתר ביטחון. לי זה לא הפריע בכלל, אבל זו פעם ראשונה שאני נתקל בהפרדה כל כך ברורה על הפלאנצ'ה הרותחת.
את הקבבים שלי הניחו על הפלאנצ'ה, יפים ומזמינים, אחד אחרי השני, בשביל שיקבלו צלייה שווה מכל הצדדים. חיכיתי בסבלנות לקבבים שלי ובינתיים הבחנתי שבר הסלטים כבר מתוקתק על הבוקר - כל סלט מונח במקומו, אבל מהרגע שהריח של הקבבים נישא באוויר הסלטים כבר פחות עניינו אותי.
עוד כמה לקוחות שהגיעו אחריי הזמינו את אותה המנה - זו מנת הבית של הקונטיינר-בוטקה של שימי. קיר עם שורות-שורות של קבבים שוכבים אחד ליד השני כמו חיילים במסדר, מחולקים לרביעיות - כל רביעייה מיועדת לפיתה שלה. מיד שלפתי את הטלפון לצלם את הקבבים.
אחרי כמה דקות של המתנה הציעו לי תוספות לפיתה. לרגע חשבתי להכניס לפיתה רק את הקבבים כי הריח של השומן כבר הוציא אותי מריכוז, שגם ככה אין לי יותר מדי ממנו, עוד במיוחד כשאני עומד מול אוכל שנמצא על האש. התעשתי במהרה, וכדי להוסיף עוד טעם לפיתה ביקשתי גם רצועות בצל חי וצ'יפס טרי-טרי ישר מהשמן.
הפכתי את הפיתה-קבב שלי לביתית יותר, ולא רציתי להפריע יותר מדי לבשר שבתוך הפיתה, שחס וחלילה לא יצא לי בטעות ביס צמחוני. החשש שלי היה לחינם: שימי דאג מלכתחילה למלא את הפיתה בקבב מקצה לקצה. נראה לי ששימי יודע להחזיק את הלקוחות שלו בבוטקה הזה.
הרי מה כולנו בסך הכול כולנו רוצים? שכל נגיסה תהיה עם קבב - לאכול מנה בשרית לאורך כל הפיתה, כזאת שהשומן יחכה לנו בקצה הפיתה למשמורת; שהקבב לא יהיה מלוח מדי, חס וחלילה; שהבשר יהיה טרי; והפיתה מפנקת.
אלה דברים כל כך פשוטים כביכול למי שאוהב לפנק את הלקוחות שלו, אפילו אם הוא רק מקום קטן בתוך תחנת דלק שנמצאת על הדרך. שימי דאג לי עד לנגיסה האחרונה שתהיה מלאה בטעם וכל זה במחיר של 30 שקלים - מחיר מצחיק שגם מבטיח שתישארו שבעים ומרוצים.
