בואו נעשה קצת סדר בבלגן: גיליתי שאפשר לחלק את אזרחי ישראל לכאלה שלא הדליקו מנגל בחיים שלהם - שהם המיעוט, ולכאלה שגדלו על ריחות המנגל. אני חושב שרוב האנשים בארץ גדלנו בתוך מנגל בוער. אצלי, למשל, בערך אחת לחודש היה מישהו בבניין שמדליק מנגל. ככה בחצר מתחת לבית, לא בחצר של הוילה. מי בכלל היה גר בבית פרטי, בית פרטי היה רק בספרים. אז בחצר של הבניין המנגל היה נדלק, והיו צולים שם על המקום בשר על האש. רק מהריח הרעב היה מתפמפם. פעם, היינו פותחים את המקפיא ולא משנה מה היה יוצא משם. היינו מפשירים את הבשר ואמא הייתה מכינה את זה בסגנון "זה מה יש" - הכול היה עולה אז על הגחלים. אז, כמעט ולא היו סטייקים על האש. מי בכלל ידע אז מה זה סטייק על האש. סטייק היה מושג נכסף, כמעט מיתולוגי. רק שנים ארוכות אחר כך, הבנתי, למשל, ששיפוד אדום זה בכלל סטייק על האש שחתכו אותו לקוביות ושיפדו על שיפוד.
אני זוכר שכשאמא הייתה מדליקה את המנגל הייתי עוזר לה. אני זוכר גם שהשכנים היו יורדים למטה עם הבשר שלהם, כי אם כבר הדלקת את האש, אז עד הסוף, ובוא תחלוק את הפחמים שלך עם השכנים, וככה עם השוונג של הנפנוף היו צולים את הבשר ומיד מעבירים אותו לתוך הפיתה שלהם. אני הייתי אז הגרילמן, ועד היום אני הגרילמן בכל פעם כשעושים על האש. התפקיד הזה כל כך טבוע בי, שזה הכי טבעי לי להדליק מנגל ולצלות בשר על האש.
אבל יש בינינו גם מעטים שמעולם לא הדליקו מנגל ולא הכינו על האש בחיים שלהם. לא יודע מה הם אכלו בילדות, אבל לא בשר על מנגל פחמים. אני אוהב לפעמים להתקיל חבר טוב שלי, ובכל פעם שאנחנו עושים על האש, הייתי לרגע משאיר לו את הנפנף, הולך לשתי דקות, ומציץ עליו מהצד, איך הוא מאבד שליטה על הבשר. אני בדרך כלל עושה את זה בשלב הצמחוני עם הפטריות על האש, כי את זה לא כל כך חשוב לי אם הוא יהרוס, וגם כי אם לא ידעתם עד עכשיו אז אגלה לכם - פטריות קשה לשרוף על האש.
קבב על גריל פחם אמיתי
כיום ברחבי הארץ יש שיפודיות בכל פינה. חלקן פועלות על גריל פחם כמו פעם, וחלקן עם פלאנצ'ה על גז. אבל המחירים בשיפודיות די מרתיעים אותי, כי לפעים במחיר של שיפוד אפשר לאכול ארוחה שלמה במקום אחר. עם זאת, אין כל ויכוח, כל אחד בשלו. לפעמים הארנק מנהל דיאלוג עם הבטן, ואתה בדרך כלל אוכל מה שאתה יכול להרשות לעצמך.
הגעתי יום אחד עם המונית לגבעת אולגה, ונתקלתי במקום שנקרא "המטבח של אלירז". המקום הזה פונה יותר לתושבי גבעת אולגה, לשכונה ולשכנים. השלט מעל המקום מסביר מה יש כאן, אבל אני לפני הכל ראיתי על השלט תמונות של אוכל. אחר כך כבר לא הבנתי מה ראיתי, כי בשלט יש תמונה של אלירז אבל היו לה קווי מתאר של אישה. רק אחר כך הבנתי שאלירז זו בעלת המקום, מרוקאית גאה, וזה המטבח שלה, שם היא מכינה את כל המאכלים בתפריט.
נכנסתי אל המקום מוקדם עם הפתיחה, עוד לא היו שם כל כך מאורגנים. העיניים שלי קלטו את התפריט מעל המנגל, וישר הלכו לכיוון הקבבים. אם צריך לבדוק ולטעום, אז קבבים הם טעימה של מאפייני המסעדה. קבב מסביר לך את המטבח של המסעדה, ולכל מקום תערובת הקבב שלו - ורק שלו.
התלבטתי אם לשאול את אלירז אם הקבבים באים מהמקפיא, ובסוף שאלתי. אלירז הרגיעה אותי ואמרה שהכל טרי. היא הוציאה מהמקרר קבבים רכים ונעימים, וליוויתי אותם עם העיניים עד למנגל. לרגע לא הבנתי את הגודל של הקבב, ובגלל שאלה לא קבבים מסחריים, אלא כאלה שמקבבים בידיים, אז אין להם צורה קבועה. הם אולי אותו הגודל, אבל לא אותה הצורה. בינתיים התענגתי על מראה הבשר על האש ועל הריח שבקע ממנו, ריח של בשר על גריל פחמים אמיתי. עשן קליל עלה מעל הקבבים שלי. הבנתי מיד לפי העשן שאין בהם יותר מידי שומן - הרבה עשן מעיד על יותר מידי שומן. זה עוד סימן טוב במקום הזה, חשבתי לעצמי, בעודי מתקרב עוד קצת כדי להריח את הריח המתקתק של בשר בקר טרי. הרגשתי שזה פשוט עומד להיות קבב מעולה.
אחרי כמה דקות אלירז התחילה להכין לי את הבגט: היא חתכה אותו לשניים, "תהנה פעמיים", חשבתי לעצמי. וכן, יצא לי חרוז. היא קודם כל מרחה אריסה חריפה ואחר כך הכניסה שכבה לא דקה בכלל של טירשי, חמוצים מזרחיים כבושים, מעשה ידיה. היא הוסיפה גם כמה טיפות של רוטב ליים, או בשם הנוסף של זה - תחמוצת לימונים.
הקבבים מילאו את הבגט החם מקצה לקצה, ברוך השם. מעל הכול היא שמה לי סלט כרוב, הוסיפה עוד קצת תחמוצת לימונים, עוד קצת טירשי, וזהו. אני הלכתי לצלם את המנה וחתכתי לשניים את הבגט. בשלב הזה כבר תיכננתי את הביקור הבא שלי שם - בפעם הבאה אזמין את סלט הכרוב עם הטירשי בצד, ואת הקבבים אוכל לבד בתוך הבגט. אלה היו קבבים מעולים שאסור להפריע להם.
מכירים את זה שאוכלים על האש ולא נשאר אחר כך טעם לוואי? אז אלו בדיוק הקבבים של אלירז: מדויקים להפליא וטעימים בהתאם. אלה היו שלושה קבבים ענקיים שיכריעו כל רעב, תאכלו אותם ככה פשוט, בתוך הבגט, תהנו מהטעם המעולה ואל תיתנו לתוספות להפריע לכם שם. המטבח של אלירז היא מבחינתי מעתה ואילך נקודת חובה על הדרך, שנמצאת דקותיים מכביש 2. אני חייב להפסיק עם החרוזים.
