המונה טועם קובי רובין
(צילום: נויל האריס)
יש דוכני אוכל ומסעדות שלא נמצאים על המפה וגם בגוגל לא תמצאו אותם. כאלה שנמצאים בתוך נישה של חנייה בבית פרטי או בפינת רחוב בסיבוב. בדיוק במקום כזה הקימו את פלאפל על הדרך - ברחוב קרייתי ברמלה, בנקודה שכמעט נעלמת מהעין.
בפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה באתי מאוחר מדי וטעמתי רק את הפלאפל. אחר כך, כשהבנתי כמה עולה בגט עם שניצל, התחלתי לתכנן איך אני מגיע לרמלה במיוחד בין נסיעה לנסיעה.
ביקורות אוכל רחוב נוספות של המונה טועם:
באחד הבקרים, כשנכנסה לי נסיעה לבאר יעקב, ידעתי שהפעם אני אמשוך לכיוון רמלה השכנה, לראות אם עדיין יש שם בגט עם שניצלים רק ב-25 שקלים. עלתה בי גם השאלה אם מדובר על שניצל קצוץ או שניצל שלם - אלה הרגעים שבהם אתה מגיע לשניצלייה ומתחילים לפלט לך את השניצל לאורך כל הבגט, כאילו שלועסים לך את השניצל עוד לפני שאכלת, ומפוררים לך אותו ככה עד שהוא נעלם בלחם דרך הסלטים ואולי תפגוש אותו בביס.
אני רוצה שיהיה לאורך הבגט שלי שניצל אמיתי כל הזמן - קיר של שניצל. לא אכפת לי איך תכינו אותו, עבה או דק, אבל שלא יהיו לו פנצ'רים בציפוי של פירורי הלחם כי זה הכי גרוע מבחינתי. אל תהנדסו לי אותו כאילו מדובר כאן באוכל גורמה ואל תשקלו לי אותו עם העיניים כאילו שכואבת לכם הכמות
אני רוצה שיהיה לאורך הבגט שלי שניצל אמיתי כל הזמן - קיר של שניצל. לא אכפת לי איך תכינו אותו, עבה או דק, אבל שלא יהיו לו פנצ'רים בציפוי של פירורי הלחם כי זה הכי גרוע מבחינתי. אל תהנדסו לי אותו כאילו מדובר כאן באוכל גורמה ואל תשקלו לי אותו עם העיניים כאילו שכואבת לכם הכמות. כל זה עבר לי בראש כשאני בדרך לבגט, עוד לפני בכלל שאכלתי אותו. כרגיל, אני מגיע עם ערימה של ציפיות גבוהות למדי.
לשניצל הישראלי אין סטנדרט אחיד. יצא לי בחיי לאכול שניצל עם ציפוי חריף כמו סחוג, כי האדון המכובד שהכין את השניצלים עטף אותם בתוך סחוג ירוק, ואני אכלתי ונשרפתי עם כל נגיסה. אחד אחר הכין שניצל עם ציפוי עבה מדי, שהיה עבה יותר מהשכבה של חזה העוף שבפנים. יש את אלה שדופקים את השניצל עד כדי כך שבסוף יוצא ממנו דף שכמעט אפשר לראות דרכו, ואחר כך עוטפים אותו בקמח - זה השניצל הכי פחות מועדף עליי. כשאני מזמין שניצל, הבקשה היחידה שלי היא שתיתנו לי שניצל עם אופי.
יש כמובן את אלה שאוכלים שניצל רק בבית - השניצלים שאני מדבר עליהם לא בשבילכם, אתם כבר זכיתם. אבל בשבילנו, האנשים שנמצאים בדרכים, שניצל זה פק"ל פעם בשבוע. בגלל זה שמחתי שיש עוד מקום ללכת לאכול בו בלי לחטוף בעיטה בארנק. הדוכן הזה אמנם לא נמצא באמצע תל אביב, אבל כמעט אף אחד מאיתנו לא גר במרכז תל אביב, או אפילו ליד תל אביב. רובנו עסוקים בלשרוד, ויום אחרי יום אנחנו מחפשים אוכל זול וטעים, ופלאפל על הדרך הוא מקום קטן, פשוט ולעניין.
כשהגעתי למקום, מה שמשך לי את העין זה התפריט שתלוי מתחת לדלפק - המילה "שניצל" מופיעה בו ראשונה ומבחינתי זה כבר מספר את עיקר הסיפור כי הרושם הראשוני כשנכנסים הוא קודם כול שמדובר בפלאפלייה, אז קיבלתי הפתעה טובה על ההתחלה.
הרכבת המנה מתחילה עם בגט גדול ונפוח, אחד טרי כזה מהבוקר עם צלילים ברורים של שבירה כשלוקחים ביס. אחר כך מגיעים הסלטים של הפלאפל, שמאוד מתאימים גם לבגט עם שניצל, והכי חשוב כאן זה סלט כרוב קצוץ וטיפה מוחמץ. יש במקום גם שקשוקה שאותה מוסיפים בהמשך מעל הכול. יש בפנים גם צ'יפס ביתי אמיתי, לא כזה של המבורגריות - לא ברור לי איך הצליחו לשכנע את קהל הלקוחות לאכול מקלות צ'יפס בלי טעם בכלל. כאן בפלאפל על הדרך כל צ'יפס הוא צ'יפס, עם עובי ואופי. ואיך נסרב לשניצל עם צ'יפס? פשוט לא נסרב.
הכול נכנס לבגט, ומלמעלה נתן הוסיף מהרוטב של השקשוקה. כאן כבר נכנעתי וביקשתי לחתוך את הבגט לשניים. גם אני לא מסוגל לרדת על כל הבגט הזה. כל המנה הזאת תעלה לכם רק 25 שקלים. עכשיו נראה אתכם לא רצים לחור בקצה רמלה כדי לאכול טעים ובזול.
