לאן נעלם, תרתי משמע, השף דוחול ספאדי, שבשנת 2018 עזב את מסעדת דיאנא בנצרת שהייתה מפעל חייו? את השף הוותיק והמוערך לא צריך להציג - ספאדי, שהיה מזוהה במשך עשורים רבים עם המסעדה המעולה בנצרת, שאותה הקים בשנות השישים אביו, מחמוד, הוא דור שישי בעיר הגלילית, וידוע כשף בעל ידי זהב, שהפך את מלאכת הכנת הקבב לאמנות של ממש, שהפלאפל שלו הוא חד-פעמי, שיודע ללחוש לבמיה ולפקוס, שמהפנט ירוקים עד שהם מזמזמים את שירת העשבים עם הרבה לימון ושום, ומכין את החומוס הכי טעים שיש, באחריות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל בשנים האחרונות דוחול ספאדי, שמבשל מאז שהיה בן 23, כלומר כבר יותר מ-30 שנה, כבר לא מבשל במסעדת דיאנא והגעגוע הזה מכרסם לא רק בנפשו אלא גם בגופו. ועכשיו הוא גם רוצה לדבר על זה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לא זיהיתי אותך", אני פונה אליו במטבחה של היזמית ואשת הקולינריה עינת ארז, שמארחת את דוחול מדי כמה חודשים במטבח שלה שבקיבוץ דליה, כאן הוא מקיים סדנאות בישול. אני מחפשת בעיניים את השף העגלגל בסינר השפים הלבן ובלחיים התפוחות והזורחות - ואין דוחול.
מה, דוחול עוד לא הגיע? אני שואלת בלחש את בן הזוג שלי ושנינו מתבוננים באיש רזה מאוד בחולצת טריקו ובג'ינס שחורים שעומד ליד האי במטבח של עינת, וראשו שקוע בתוך המכתש והעלי. ריח זרעוני הכמון שכנראה נכתשים תחת ידיו הזריזות מתפשט ברחבי המטבח ורק כאשר אחת הנוכחות פונה אליו ושואלת: "מה זה הריח הזה, דוחול?" נופלת לי הלסת. היא עוד תיפול כמה פעמים כאשר אטעם את מנות הבלאדי שהוא מוציא תחת ידיו הדקיקות, אבל בינתיים המוח צריך לעכל שהאיש הרזה והכחוש הזה שעומד מולנו במטבח ועושה קסמים, הוא השף עב הבשר שכולנו זוכרים מהמטבח של דיאנא, מהכתבות בעיתונים והתוכניות בטלוויזיה.
לא שואלים אותך למה אתה כל כך רזה? לא זיהיתי אותך.
"ברור ששואלים. כל הזמן שואלים. משגעים אותי. והאמת היא שלא השארתי שום בדיקה שלא עשיתי".
כלומר, אתה לא חולה חס וחלילה. זה לא בגלל בעיה בריאותית?
"אתמול דיברתי עם חבר שאמר לי שאולי זה פסיכולוגי. הייתי 100 קילו, היום אני שוקל 60. ולכן יש הרבה אנשים שלא מזהים ומשגעים אותי: דוחול מה קרה, אתה חולה, איך אתה מרגיש? אבל ברוך השם הכול בסדר. כל הבדיקות שעשיתי מהראש עד לציפורניים של הרגליים – תקינות. אני מרגיש מצוין, רק הלך לי החשק לאכול כמויות כמו שאכלתי פעם".
והחשק, החשק לא הולך סתם. החשק הולך כי משהו בתוכנו נשבר, ובמקרה של דוחול זו הייתה הפרידה שלו ממסעדת דיאנא, שהתרחשה בשנת 2018, לאחר שהעביר מיוזמתו את השליטה במסעדה לאחותו ולבעלה.
אז זה מאז שעזבת את דיאנא?
"כן. זה קשור גם זה".
בשנת 2014 פנית מיוזמתך לאחותך ולגיסך והעברת להם את השליטה בדיאנא.
"נכון. ראיתי שאני כבר לא מצליח מבחינה כלכלית, הכנסתי את אחותי ואת גיסי והתחלנו לעבוד ביחד ולנסות לסדר את החובות שהיו לי במסעדה. המשכתי לבשל והם לקחו את הצד העסקי, אבל לאט לאט לא מצאה חן בעיניי ההתנהלות שלהם, הגעתי למצב שאני לא יכול לסבול את איך שהעסק מתנהל ואז החלטתי שאני עוזב".
למה? כי ניהלו אותך יותר מדי?
"כן. כבר לא יכולתי לקבל החלטות מול הספקים, או להביא את המצרכים שאני רגיל אליהם, אמרו לי עם מי לעבוד ועם מי לא לעבוד, ואני החלטתי לעזוב. זה היה שנתיים לפני הקורונה, ופשוט ישבתי בבית חצי שנה בלי תעסוקה".
בהמשך הוא בישל קצת בבית מלון בנצרת, נענה להצעה של אנשי עסקים צ'רקסים שהזמינו אותו לפתוח ביחד איתם מסעדה חדשה בכפר תבור, אבל אז הגיעה הקורונה והפכה את הקערה על פיה. המסעדה שפעלה מאוקטובר 2019 ועד פרוץ הקורונה נסגרה, וכבר לא תחזור לפעול. היום דוחול מייעץ למסעדת "ארסייה" בנצרת, וממש ממש בימים האחרונים גם התחיל לבשל שם. "לבשל זה בדם שלי. אני היום בן 55, כבר 30 ומשהו שנים במסעדות, אני לא רואה את עצמי לא מבשל. אני אוהב את זה".
אתה חושב שזה כלכלי היום בכלל לפתוח מסעדה?
"היום זה לא קל לפתוח מסעדה. חוץ מהטונות של הכסף שצריך להשקעה ראשונית, מה שהורג היום את היזמים והמשקיעים זה השוטף, המשכורות, השכירות, החשמל, המסים, העובדים, הלוגיסטיקה שמסביב. זה לא עלות האוכל, שמגיעה לסביבות 30 אחוז ממחיר המנה".
אתה מסוכסך היום עם אחותך וגיסך?
"לא. להפך".
כלומר ויתרת על העסק ושמרת על המשפחה?
"בדיוק. העסק זה עסק, ובחיים עצמם אנחנו נפגשים מדי פעם והדברים בסדר, למרות שזה כמובן לא פשוט".
כי אתה מרגיש שלקחו לך את הבייבי שלך?
"נכון, אבל אין מה לעשות, אני זה שהביא אותם, אני זה שביקשתי מהם להיכנס ולנהל את דיאנא, כל האחריות היא עליי. גם זה שהמסעדה רשומה היום על שמם. ידעתי שהם באים לעשות את הצד הכספי והניהולי".
כלומר הם הפכו ביוזמתך להיות הבעלים של המסעדה, ואתה נשארת בתור השף של המסעדה שעובד אצלם.
"בדיוק וזו גם הפעם הראשונה שאני מדבר על זה", הוא אומר וקולו הנמוך נחוש ורך. כן, הפכים יכולים לדור בכפיפה אחת כאשר הכאב וההשלמה מתערבבים אלה באלה.
מה אתה מרגיש היום כשאתה עובר ליד דיאנא?
"למרות שזה לא קל, אני לא מתחרט שעזבתי. כן כואב לי הלב כשאנשים מתקשרים ורוצים לאכול את האוכל שלי ואין לי איפה להזמין אותם. זה קשה לי הסיפור הזה שדיאנא שאני בניתי צעד צעד כבר לא שלי. זה עצוב לי, אפילו עצוב מאוד".
בכית?
"לא. אני לא טיפוס של בכיין".
ומה אמרו בבית, אשתך מנאל, הילדים?
"אמרו 'טוב מאוד שעזבת, לפחות רואים אותך יותר'. אבל זה לא לאורך זמן, כי הרי התחלתי לבשל עכשיו בארסייה, ואני גם עושה קייטרינג, עושה סדנאות".
ממסעדת דיאנא נמסר בתגובה: "בשנת 2018 הוחלט בהחלטה משותפת וברוח טובה שדוחול ימשיך בדרך נפרדת ממסעדת דיאנא. לצד הפרידה העסקית היחסים המשפחתיים נותרו מצוינים כפי שהיו תמיד".
מנאל, רעייתו של ספאדי, היא מורה לעברית בבית ספר וסיימה לימודי תואר שני בעברית. בנם הבכור מחמוד לומד רפואה בפארמה באיטליה, סיים עכשיו שנה שנייה והוא בחופשה בבית עד אוקטובר; הבת, רואה (פירוש השם הוא נקודת מבט על החיים), נסעה בדיוק לאיטליה כדי לעבור בחינת קבלה ללימודי אדריכלות בפירנצה; לבן הזקונים אחמד דוחול קורא "הקטנצ'יק" ומציין ש"הוא בן 16 וחצי, שוקל יותר ממני וגבוה יותר ממני".
בבית אתה זה שמבשל למשפחה?
"לא את כל התבשילים, אבל יש לי מעשנת כבר 15 שנה ואני מכין הרבה בשרים ועופות מעושנים שזה משהו שגם הבן שלי שהגיע מאיטליה מאוד אוהב, אז אני מכין לו בשרים וגם דגים במעשנת. בכלל, מי שמתרגל לאכול בשרים במעשנת לא חוזר לתנור".
אתה אוכל בחוץ לפעמים?
"מעט מאוד. בטח שלא בנצרת. אבל אם אני בתל אביב, אני אוכל בשר, אני איש של בשר ואוהב לאכול במיטבר, או בהדסון ברמת החייל. אני חבר טוב של יאיר יוספי הבעלים של בר היין ברוט בתל אביב ואוהב לאכול אצלו, הוא מבשל אוכל מקומי בגרסאות שלו, ועושה אוכל מדהים. אבל לפני שבוע הייתי עם הבת שלי בתל אביב כדי להביא את הוויזה מהשגרירות האיטלקית וחיפשנו שווארמה טובה ביפו, ולא מצאתי. בסוף אמרתי לה עזבי, בואי ניסע לאכול בבית".
אנחנו מקיימים את השיחה שלנו כמה ימים אחרי שמבצע "עלות השחר" מגיע לסיומו המהיר. "יש פה מקום לכולם, לגמרי אפשר שכולנו נחיה פה ביחד, רק צריך ללמוד איך לסבול אחד את השני טיפה יותר", הוא נאנח. "איך אני כל השנים חי עם אשתי בבית - פעם היא צועקת עליי ואני שותק, פעם אני צועק עליה והיא שותקת, אין מה לעשות, צריך לדעת לחיות יחד ולהעביר את הימים זה עם זה".
אבל זוגות נמצאים יחד כי הם רוצים ואוהבים, למרות שזה לא פשוט. לעמים שהחליטו שהם אויבים, זה הרבה יותר מסובך.
"אין מה לעשות. הערבים לא יכולים להתעלם מקיומם של היהודים במקום הזה, והיהודים לא יכולים להתעלם מקיומם של הערבים. אתם צריכים להבין שיש פה עם פלסטיני, ושצריך לתת לו לחיות. לתת לעזתי את הכבוד שלו, לתת לו להתקיים, מה האדם רוצה? לחם, כבוד ופרנסה, ושלא ישימו אותו בתוך מחנה. עזה מה היא היום? היא מחנה".
שנשלט בידי ארגוני טרור, ששבו את העם העזתי ולא נותנים לו להתנהל בחופשיות.
"ברגע שיסתיים הכיבוש גם לא יהיה מקום לטרור".
בדקת שגם ארגוני הטרור חושבים ככה?
"אני חי את המציאות שאומרת שיש פה שני עמים שצריכים לחיות אחד עם השני ולהבין אחד את השני".
להבין? הטרוריסטים לא רוצים להבין שום דבר ולא רוצים פה את היהודים. הם לא כמוך שמזמין אותי לאכול אצלך בבית בנצרת עוף מהמעשנת.
"אז זו בעיה שלהם".
ושלנו ושל העזתים ושלכם ושל האזור כולו.
"אז בואו נתחיל לדבר, אפילו עם הטרוריסטים צריך לדבר, ושכל אחד יבין את השני, כי אין ברירה אחרת. צריך לשבת ולדבר כדי שהעזתי יחיה בעזה בשלום, שיבוא לעבוד בישראל, שילך למצרים לעבוד".
איזה מצרים. אף מדינה ערבית לא מוכנה לכך.
"אני יודע, סתם יצא לי מהפה, אבל אין מה לעשות חוץ מאשר לסיים את הכיבוש ולשבת סביב שולחן ולדבר".
כלומר?
"לסיים את הכיבוש. שתצאו מהשטחים הכבושים מ-67'. רק החזרה לגבולות 67' תביא את השלום בין העמים. וזה מה שאכפת לי ממנו היום, שנשב ונבין אחד את השני, שנבין שאני צריך לחיות פה וגם את צריכה לחיות פה".
ואתה חושב שזה אפשרי?
"הכול אפשרי, אבל האמת היא שבזמן האחרון אני קצת מיואש".
איך האווירה ברחוב בנצרת אחרי המבצע האחרון?
"עכשיו נצרת ריקה. בשלוש דקות את מסתובבת בכל העיר, ואין פקק אחד. היהודים לא באים, לערבים אין חשק להסתובב, אנשים לא שמחים. מיואשים. אין תקווה. זה לא קל מה שקורה. והשינוי תלוי במנהיגים שלנו, ביאיר לפיד, בממשלה, כולי תקווה שיום אחד יישבו כולם מסביב לשולחן אחד וידברו ויפתרו את כל הבעיות. אין ברירה אחרת. בערבית אומרים שלא עושים סולחה עם החברים שלך, עושים סולחה עם יריבים, וצריך לשבת עם היריבים ואפילו עם הטרוריסטים ולדבר".
בחיאת דוחול, גם עם הטרוריסטים?
"כן. גם איתם, צריך לשבת ולדבר. זה החלום שלי. שנדבר".
