מי שמגיע למסעדת פליים באמצע השבוע, עשוי להתרשם שאין משבר בתעשיית המסעדות בישראל: המקום מלא בסועדים חובשי כיפה, יש רעש נעים של אנשים שנהנים מהחיים, וזה לא עניין של מה בכך. יש יותר מדי מקומות ריקים בימינו, ועושה רושם שלמסעדה הכשרה הזאת, בתוך מלון קרלטון, על שפת הים, הולך לא רע. למה דווקא פליים ולא רבות אחרות? קודם כל, כשרוּת. כנראה שפה קבור הסטייק המיושן. והלוקיישן. והקיץ. והציונות הדתית. ומה חוץ מזה? טוב, פה העניינים מסתבכים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של ביצה עלומה:
פליים נפתחה כמה רגעים לפני ה-7.10 בתור מסעדת בשרים כשרה, וזה כבר הגלגול השני שלה. הם הזעיקו אל המטבח את אורן אסידו שבדיוק השתחרר ממילואים ואחרי שהמסעדה הלא רעה שלו, אולה, הספיקה להיסגר בקול דממה דקה. בעצם הסיפור של אסידו מגלם בתוכו את כל הטרגדיה הישראלית הנוכחית: שף מוכשר, אפילו מוכר יחסית מהטלוויזיה, יוצא למלחמה, תורם למדינה, חוזר לאזרחות ומגלה שהחיים השתנו מהקצה אל הקצה. ועם זה צריך להסתדר. לנצח? אף אחד לא משלה את עצמו.
אז עכשיו אסידו נמצא במטבח של פליים, ומספיק מבט אחד בתפריט כדי לזהות את טביעת האצבע שלו. כן, לאסידו כבר יש טביעת אצבע משלו, מי היה מאמין. זה הגרוּב הצפון-אפריקאי, שבפליים הוא קצת צולע. נניח, במנת לחם של פרנה מרוקאית, אוורירית, לוהטת מהתנור, שמגיעה עם צלוחית של מטבוחה מלוחה בהגזמה, לא חריפה, עם טעם לוואי שרוף, וסלט חצילים, מלוח גם הוא, כמעט בלתי אכיל. ואם מטבוחה לא מצליחים להכין כאן כמו שצריך, אז מה נותר לומר, אה?
גם טרטר טונה היא מנה מפוקששת. הדג לא ממש טרי, עם טעם לא ממש נעים, מוגש על עוגיית ריפעת, עוגייה מרוקאית מסורתית, פריכה ועם טעם אניסי, והיא טובלת בגספצ׳ו עגבניות די תפל. מנה דומה הוגשה בזמנו באולה של אסידו, וכאן הוא לא מצליח לשחזר את ההישג (לשלב בית ומטבח עכשווי).
המשכנו לשתי ברוסקטות לא רעות: האחת, עם לחם דקיק וקלוי שעליו מרוח איולי שום ובצל מקורמל ומונחות פרוסות דקיקות של לשון כבושה וצרובה. השנייה, פרוסות עבות של לחם לבן ועליו איולי פורצ׳יני, פטריית שימג׳י מעושנת ופרוסות של סינטה עשויה מדיום. בסך הכול מנות בשר שמבינות את תפקידן בעולם, לא פחות ולא יותר. השאלה היא אם לא נמאס לנו מברוסקטות. ברשותכם אשאיר זאת כשאלה פתוחה, ושכל אחד יענה עליה בזמנו הפנוי.
בשלב הזה ראוי להזכיר שבין מנה למנה חיכינו כל פעם כמעט חצי שעה ויותר, אבל זה כבר מרגיש קטנוני להתלונן על דברים כאלה כשיש צרות גדולות יותר בחוץ. האם אי פעם נתרגל לרמת השירות ההולכת ומידרדרת מרגע לרגע? לא!
אז היו גם שתי מנות עיקריות: האחת, שהיא בגדר פשלה רצינית, סטייק של פלאט איירון (נתח מהכתף), שהגיע קר לגמרי. יכול להיות שחיכה עד שהמלצר הואיל בטובו להביא אותו אלינו. התוצאה מבישה. סטייק חתוך לפרוסות דקות, רייר לגמרי, שמרגיש כמו לנשק צפרדע מתה על השפתיים.
ועכשיו, לפינתנו הקבועה – השתגעתם לגמרי עם המחירים. והפעם, שיפוד פרגית ב-102 שקלים. כן, כן, מה שאתם שומעים. לא שני שיפודים, לא שיפוד גדול במיוחד. שיפודצ׳יק עם ארבע-חמש חתיכות שישליק קטנות. מעולות, אגב. עוף צלוי לשלמות, עסיסי, מונח על טחינה חמה וסלסת עגבניות בגריל. באמת מנה פשוטה ומעולה. אבל במחיר כזה? חפשו אותנו בסיבוב.
זו כבר אקסיומה די ידועה שקינוחים כשרים לא חייבים להיות תת-רמה, ובפליים לא מאכזבים בקטע הזה. קרמו שוקולד, דחוס ומריר, מגיע עם קציפת חלווה, קראמבל וניל, טוויל שומשום וזילוף של שמן זית עדין שמעניק ארומה נעימה מאוד לכל העסק. השילוב בין השוקולד האיכותי לתשלובת הטחינה מייצר קינוח בוגר וטעים.
ובכל זאת, אני חושב שמגיע לאורן אסידו קצת יותר. הוא כבר הוכיח את עצמו במסעדה שהייתה רשומה על שמו בטאבו, וכעת הגיע להציל את פליים ולתת לה את הטאץ׳ האישי שלו. זה תמיד טריקי כששף נכנס למסעדה קיימת, וגם במקרה הזה לא בטוח שהניסוי יצליח עד הסוף. אני בכל זאת רוצה להיות אופטימי. יש מסעדה, יש לקוחות, יש אסידו, עכשיו רק צריך שהכול יתחבר ביחד. פשוט, לא?
על קצה המזלג: אורן אסידו נכנס למטבח של פליים הכשרה. האם הוא יצליח להפוך אותה למסעדה טובה באמת? לפי הביקור שלנו זה עדיין לא קורה, ממש לא - ויעיד על כך הסטייק הקר והרופס שקיבלנו.
פליים, אליעזר פרי 10, תל אביב
