הרשו לי להיות נוסטלגי לרגע: אני זוכר ארוחות שחיתות (לפני שהמושג הזה הפך להיות כל כך מאוס) בחמש לפנות בבוקר, בבראסרי, מול כיכר רבין, כשהשמש רק עושה את צעדיה הראשונים בשמיים. כמה שיותר שומן כדי לספוג את האלכוהול שמסרב להתנדף מהגוף. אני זוכר גם ההמבורגר ביין בקופי בר, מנה שכשפגשנו בה לראשונה, בישראל, הוציאה מאיתנו זעקת "וואו" שאפשר היה לשמוע בכל אזור יד חרוצים. זה היה מזמן. לא חשוב מתי.
עוד ביצים עלומות:
ועכשיו רוטשילד 48. עוד מקום ממפעלות אימפריית רותי ברודו, ללא בן הזוג לשעבר, מתי, שהבין כנראה שעולם המסעדנות המקומי הוא חור שחור ועדיף לא להישאב אליו. פעם, שניהם היו בשפיץ הקולינרי של ההתרחשות העירונית. אבל איך אומרים – פעם היה פעם. ברודו התפתתה לאור הזרקורים מסמא העיניים, הפכה לקריקטורה טלוויזיונית ומבחינה עסקית, היא מתרחבת בקצב מסחרר. משהו חייב ללכת לאיבוד בסגנון הפעולה הזה. ומשהו אכן הולך לאיבוד.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוטשילד 48, שנפתחה בקומת הקרקע של מלון יוקרה ואמורה לרשת את הקופי בר ועוד קודם לכן את הבראסרי המקומית שנאספו אל אבותיהן, היא מסעדה שלא תעורר באף אחד זיכרונות יוצאי דופן. בעוד עשר שנים, אני מוכן להמר שלא תיזכרו במנה משמעותית שאכלתם שם או בחוויה חברתית שהעיפה לכם ת'מוח או עוררה בכם איזה פרץ של תשוקה יוצאת דופן. זה מקום מעוצב למשעי כמובן (רק מה יהיה עם כיסאות הראטן? לא נמאס מהטרנד הזה?), נעים מאין כמותו, מתוקתק עד לפרט האחרון ואפילו השירות הוא ללא רבב (המלצר ממלא את כוס המים אפילו מבלי שהתבקש. נימוסים מעידן אחר). אז מה חסר? ליבידו. איזשהו אוּמפף שייתן את התחושה שמדובר בקצת יותר ממסעדה סבבה של רותי ברודו. עוד מסעדה סבבה.
ואתם יודעים מה, זה בסדר. רוטשילד 48 הוא בראסרי במיטב המסורת הנוכחית של קבוצת R2M. היא לא קופצת מעל לפופיק של עצמה, כמו מסעדת העילית הדי כושלת R48 שממוקמת באותו בניין ונסגרה זמנית אחרי 7 באוקטובר. שם הקבוצה ניסתה להוכיח שהיא יודעת לפעול גם בגבוה. הכי גבוה. אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון. אכלנו ב-R48 ארוחת טעימות מאוד מאכזבת, מאוד סתמית, במחיר קיצוני. ברוטשילד 48, לעומת זאת, לא הולכים סחור סחור ולא מעמידים פנים. רוצים עוף צלוי? תקבלו עוף צלוי.
וזה עובד טוב מאוד, כמעט ללא חריקות משמעותיות. כבר מההתחלה. מנת לחם איטלקי, פוקצ'ה טרייה ואוורירית, עם פלפל חריף קלוי, זיתים טובים ומחמארה, אותו ממרח פלפלים ושקדים לבנטיני שתופס פופולריות מבהילה לאחרונה. כאן יש לו טעם, משום מה, של סלט טורקי ולא של הדבר האמיתי.
למנות ראשונות: קרפצ׳יו אינטיאס עם זרעי עגבנייה. הדג המצוין פרוס דקיק והתוספות משתדלות לא להפריע (ומצליחות); אניילוטי תרד וריקוטה – הכיסונים גדולים, שמנמנים, משכשכים ברוטב חמאה ועגבניות. מנת פסטה עשויה היטב. צריך להיות טומטום כדי לבוא לדבר כזה בטענות; טאקוס קריספי צ׳יקן (שלושה במספר), עשויים קמח תירס, עם חתיכות קרות של שניצל יבשושי, ממרח אבוקדו וקצת לימון. זו דוגמא טובה לכך שכשרוטשילד 48 יוצאת מאזור הנוחות שלה, היא נתקעת בקיר.
למנות עיקריות לא הזמנו עוף צלוי. אבל כן שיפוד צ׳יקן טיקה שמגיע עם קארי כרובית מלזי ואורז. השיפוד היה חלומי. אם אפשר לעשות משהו טוב עם העוף המסכן המקומי – שיהיה טעים, שיהיה רך, שיהיה עסיסי – אז עשו אותו כאן. הקארי קצת חלוש בטעמיו, אבל במסעדה כזאת אתה לא מצפה לדבוק במקור או ללכת עד הסוף. כאן הולכים עד האמצע.
שניצל מוסר ים הוא מנה שלגמרי מתאימה לדי.אן.איי של רוטשילד 48. ראינו שרוב השולחנות הזמינו אותה בערב שבו סעדנו במקום. זה בדיוק האמצע שדיברתי עליו. שניצל דג, עשוי ללא דופי, מטוגן מושלם, עם סלט כרוב חמצמץ, תפוחי אדמה דרוסים ואיולי בצד. זה הבייסיק של הבייסיק, אבל גם את זה צריך לדעת איך לעשות. וברוטשילד 48 יודעים ועוד איך.
דיברתי בהתחלה על נוסטלגיה? אז לא הייתה ברירה אלא להזמין את ההמבורגר ביין המיתולוגי של הקופי בר שעושה קאמבק לתפריט של רוטשילד 48. ותשמעו, זו באמת מנה יוצאת דופן, גם בשנת 2024. המבורגר שמנמן ולא דרוס (תודה לאל! נמאס כבר מהסמאש בורגרים), עם ארומה מעט מעושנת, טובל ברוטב יין אדום מצומצם, מוגש עם פירה חמאתי. אכלתי ודמעה קטנה ירדה לי על הלחי.
בסקציית הקינוחים אין סיכוי שרוטשילד 48 תיכשל, ואכן, היא סיפקה את הסחורה. לא הבריקה אמנם, אבל נתנה את כל מה שהיא יכולה לתת: מילפיי מצוין, לפי כל החוקים, קרמי, פריך, חמאתי, חמצמץ (תודה לקולי אוכמניות); קרם דיפלומט עשיר בטעם עדין של פיסטוק עם תותים טריים. גם בסיסי, גם טעים.
אז סיכמנו שרוטשילד 48 לא תיכנס לספרי ההיסטוריה של תל אביב, גם לא של שדרות רוטשילד. העיר היא לא מה שהייתה פעם, כשיצאנו מתנדנדים מהבראסרי, וגם המקומות הם לא מה שהיו. הכול יקר יותר, נעים יותר, בורגני יותר. זה הסטייל וזה מה יש. לא צריך להזיל דמעות (חוץ מכשאוכלים את ההמבורגר ביין). זו עוד מסעדה של ברודו, עוד מסעדה טובה, בסיסית, מספקת. נסתפק בזה כרגע.
על קצה המזלג: רוטשילד 48 היא עוד מסעדה של רותי ברודו, לטוב ולרע. לטוב – כי מגישים כאן אוכל עשוי היטב, מקצועי, מספק בהחלט. לרע – כי חסר כאן שפיץ וחסרות תשוקה והתלהבות.
