תפוחים מגבול לבנון, תאנים מבקעת הירדן: לסבא רבא של רני הולנדר היה יקב ומזקקה בצ׳כוסלובקיה, אבל אחרי שהנאצים לקחו להם את העסק והמשפחה עלתה לארץ, הנכדה, רני, הקימה מחדש את המזקקה במושב בית מאיר בהרי ירושלים. העסק של הולנדר שרד כמעט הכל - הצתה מכוונת, קורונה, אירועים ביטחוניים - ועכשיו מתמודדים שם עם השפעות המלחמה על ענף החקלאות, משום שכל הליקרים שלהם והשנאפס מיוצרים מזיקוק של פירות טבעיים - כולם תוצרת הארץ.
זמן קצר אחרי הפתיחה, לפני שמונה שנים, הבינו בני משפחת הולנדר שהמזקקה לא יכולה להתקיים רק מתזקיקים, ובני המשפחה החליטו להכניס תהליך ייצור נוסף במהלכו משתמשים ברכז פרי טבעי - מתכון משפחתי עתיק ששופר בעזרת טכנולוג מזון. במזקקה מייצרים שני מוצרים - שנאפס וליקר - שניהם מבוססים על פירות עונתיים, ישראליים. לאורך השנים נוצר גם קשר אישי עם החקלאים המקומיים, שמהם הם רוכשים את הפירות.
יש שם ארבעה ליקרים שמייצרים ממתכון קבוע ומחומרי גלם קבועים, ושנאפס שמייצרים מפירות עונתיים לפי זמינות. המזקקה מבוססת על פירות הדר ופירות נשירים שמגיעים מהחקלאים, וכשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", הולנדר נאלצה להתמודד עם אתגר חדש: חקלאות ישראלית במצוקה.
מאז פרוץ המלחמה החקלאים בצפון ובדרום איבדו ידים עובדות וזמן יקר, מה שהשפיע עמוקות גם על תפקוד המזקקה. "לרוב אנחנו לא מקבלים הרבה פירות בתקופה הזאת, אבל המלחמה טרפה את הקלפים ויוצא שמגיע אלינו הרבה פרי ויש עבודה אינטנסיבית", מספרת הולנדר, "זה קורה בגלל חקלאים שהעובדים שלהם עזבו, רובם תאילינדים, אבל יש להם הזדמנויות לקטוף פרי והם חייבים לדעת שזה משתלם להם, אז הם פונים אלינו מראש, לפני הקטיף, ומוודאים שנוכל לרכוש ולקלוט את הפרי. למשל, חקלאי שמתקשר ואומר שיש לו מלא אתרוגים, אז אנחנו נוסעים אליו ורוכשים ממנו את הפרי. זה יד רוחצת יד, אנחנו באים לעזרתם והם באים לעזרתנו".
הסיפור של מזקקת הולנדר התחיל בסוף שנת 2016, כשהמזקקה הייתה מוכנה לפתיחה. ציוד זיקוק, שנאסף מכל העולם, הובא ארצה ושופץ, ובמפעל הליקרים הכל היה כבר מוכן ליריית הפתיחה - חביות ובקבוקים. אבל אז הוצתה המזקקה, ועבודה של ארבע שנים כולל ציוד יקר ערך - עלו באש ונשרפו כליל. אבל זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קורה למשפחת הולנדר: בצ'כוסלובקיה המשפחה השאירה אחריה יקב ומזקקה מפוארים, כשברחה ממאורעות מלחמת העולם השנייה. כאשר חזרו לבסוף לעיר הולדתם, לא נותר שם דבר.
השריפה שפרצה במזקקה עם פתיחתה הייתה למעשה הצתה, והוכרה כפח״ע (פעילות חבלנית עויינת). אבל רני הולנדר, בת המשפחה העומדת מאחורי קמת העסק, בחרה להמשיך בתוכנית המקורית ולבנות הכל מחדש. שוב נרכש ציוד, שוב שופץ המבנה ושוב הוצאו הרשיונות מחדש בתהליך ארוך ומתיש, כדבריה, ולבסוף המקום נפתח. אבל אז פרצה הקורונה. "אנשים שואלים אם אנחנו לא מבינים רמזים", מספרת הולנדר, "אז התשובה שלי היא תמיד לא, אנחנו מעדיפים לא להבין רמזים, כי אחרת לא נתקדם. בעיני זה פשוט אומר להיות אופטימיים".
העסק המשפחתי שלכם הוא הגשמת חלום של דורות במשפחה. האופטימיות מגיעה משם?
"אני מגשימה כאן גם את החלום של סבא שלי שחלם להקים עסק בארץ ולהכות שורשים במקום שלעולם לא יגרשו אותנו ממנו, אבל גם את החלום האישי שלי, להקים עסק משפחתי בתחום היין והאלכוהול, אחרי שהשקעתי בזה ולמדתי את התחום לעומק בארץ ובחו"ל. בשנה שעברה נטענו יותר מ-100 עצי שיזף ודובדבן, ובקיץ האחרון היה הבציר הראשון בכרם שלנו, וכל המשפחה הגיעה לעזור וזה היה מרגש, כי כולנו זוכרים מה נלקח מסבא רבא שלי אז בצ'כוסלובקיה על ידי הנאצים".
עכשיו, הולנדר נזכרה שוב, על מה היא נלחמת: הדוד שלה, מוטי בוקר, שהוא גם השותף במזקקה, יצא למילואים בבוקר ה-7 באוקטובר ועדיין לא חזר הביתה ולעסק. "בדרך כלל אני מנהלת את המזקקה בכוחות עצמי ומוטי דואג לשאר הדברים, אבל עכשיו זה קשה כשאין לי אפילו עם מי להריץ החלטות או רעיונות".
איזה החלטות, למשל?
"בעיקר החלטות על רכישת פירות. בהתחלה קניתי תפוחים מגבול לבנון, כששם עוד יחסית היה רגוע, אבל עכשיו לא נשארו ידיים עובדות והתחייבנו לקנות פרי. אחר כך זה נהיה עוד יותר לחוץ כי היה חקלאי שכתב שיש לו אפשרות לקטוף 700 קילוגרמים של פרי, אבל הוא רצה להיות בטוח שמישהו יקנה את זה ממנו, אז התארגנו מיידית לקליטה של הפרי ואחסון שלו. אנחנו עסק קטן, זה לא פשוט למצוא אנשים שיבואו לעזור. במקרה הזה, הייתה יד מכוונת מלמעלה, כי ביום שזה קרה והגיעו אלינו 700 קילוגרמים של אגסים, באו לסיור טעימות קבוצה ענקית של תיירים מחו"ל, וכשהם שמעו על הסיטואציה הם נשארו להתנדב אצלנו. הם רוקנו דולבים של אגסים לכלים שלנו, לאט ובזהירות, ועזרו לנו מאוד. אחר כך גם קנינו תאנים מבקעת הירדן. עשינו את זה בעיקר כדי לתמוך בחקלאי, כי הייתה שם כמות די קטנה שלא בטוח מה ייצא ממנה. חוץ מזה תאנה זה פרי רגיש מאוד".
ומה עם המחיר?
"אנחנו פחות מתעסקים כרגע בעלויות ויותר באיך לעזור לחקלאים. היה לנו גם חקלאי בדואי מגבול לבנון שיצר איתי קשר ואמר שהוא יכול עכשיו , ממש רק עכשיו, להיכנס לקטוף תפוחים, אז רכשנו אותם ממנו. אותו הדבר היה גם עם גידולים של חקלאים שמצאים על גבול סוריה. חלקאי ממג'דל שמס הגיע לכאן עם הסחורה שלו ועם מגש כנאפה ענקי, ובזמן שהעברנו את הפירות למיכלים שלנו הוא סיפר לנו על המצוקה שלהם בצפון, ואנחנו הקשבנו. זה היה מיוחד מאוד, וזה גרם לי להבין שאנחנו כאן אחד בשביל השני - יהודים, ערבים, בדואים, דרוזים, דתיים וחילונים, כולנו ישראלים וכולנו בני אדם".
