באחת הסצנות היפות של הסרט "תה שחור", וכאלה יש לא מעט, קאי, גבר סיני, מגיש לאיה, מהגרת אפריקאית שעובדת בבוטיק התה שלו, מגש עם עלי תה, ואומר לה: "תריחי את התה". איה מסניפה את הניחוח, וסבורה שמדובר בריח חזק מאד. קאי מבקש ממנה: "תריחי שוב. באסיה אנחנו אומרים: 'תטעמי את התה במקום תשתי את התה'. אנו טועמים כוס תה בשלוש לגימות - הראשונה יוצרת את האווירה והסביבה, השנייה יוצרת את הטעם והשלישית היא שיוצרת את האפקט כולו. או במילים אחרות את התחושות והרגשות".
הטריילר של "תה שחור"
"תה שחור", שמגיע אלינו עכשיו לבתי הקולנוע, חושף את היופי של טקסי התה בסין. "יש הרבה מנהגים חשובים בטקס התה ויש להם גם משמעות סמלית מאוד חשובה", אמר עבדרחמן סיסאקו, במאי הסרט, כשנפגשנו בפסטיבל ברלין האחרון, שם הסרט התחרה על "דב הזהב". "יש משהו בישיבה הזו פנים אל פנים, שהוא מאד עדין ורך. אפשר לראות ליטופים וחיבוקים בסרטים אחרים, אבל אני מראה את הליטופים הללו בדרך בה קאי ואיה מתבוננים אחד על השנייה. טקס התה חיוני כדי לייצור את החלל האינטימי הזה. אני משתמש בו להעביר את האווירה ואת החושניות.
"הטקס של התה הוא הרגע שמלבה את התשוקה. הטקס מאפשר לך לפתות. כשאתה יוצר סרט יש חיפוש מתמיד, אתה רוצה לרגש את הקהל במצבים מסוימים, אתה רוצה לצור תחושה אמיתית של אמפתיה כלפי הדמויות, עבורי טקס התה הוא רגע בו ניתנה לקאי ולאיה הזדמנות לפתות אחד את השנייה".
סיסאקו (63), בן למשפחה ממאלי שהיגרה למאוריטניה, הוא בכיר במאי אפריקה כיום. ב"תה שחור", כמו בסרטים אחרים שעשה בעבר, הוא עוסק בזהות תרבותית ומצטיין בדימויים עשירים. הרעיון ל"תה שחור", עלה במוחו כבר לפני 15 שנה, אבל עבר זמן עד שמימש את חלומו. במהלך התקופה הזאת הוא נסע לא אחת לסין, לבד או עם רעייתו ושותפתו ליצירה – הבמאית האתיופית מאג'י דה אבדי. "כיוון ש'תה שחור' מדבר הרבה על נשים, והיה לה חשוב לנסוע לסין ולבחון איך הנשים חיות ופועלות שם", מספר סיסאקו.
העובדה שסרטו "טימבוקטו" השתתף בפסטיבל קאן 2014, היה מועמד לאוסקר הסרט הזר וגרף פרסי סזאר, כולל הסרט המצטיין, סייעה לו להרים את "תה שחור". "הייתי גם צריך להתבגר כדי לעשות אותו", הוא מתוודה.
במרכז העלילה ניצבת איה, אישה מחוף השנהב, שבעיצומו של טקס החתונה שלה, בעודה לבושה בשמלת הכלולות וכבר יושבת לצד בעלה לעתיד, מסרבת ברגע האחרון להינשא - ועוזבת. איה מהגרת לסין, ומתחילה לעבוד בבוטיק תה, בבעלותו של קאי, והוא מצידו מלמד אותה את רזי האמנות העתיקה של טקס התה הסיני. בין השניים נרקם קשר מהוסס ומתחיל להיבנות אמון. בעזרת הקשר והאמון, יתמודד כל אחד מהם עם עברו.
"מבחינה אמנותית, הסיפור הוא שחשוב ולא הטריטוריה בה הוא מתקיים", סבור סיסאקו. "זהו סיפור אוניברסלי ללא ספק. "ב'תה שחור' אני מסביר שזה לא משנה מאיפה באת ומה המוצא שלך. מה שמחבר בני אדם הוא הרצון שלהם להיות מאושרים, לחיות חיים טובים ומאושרים, מלאי הבנה והכלה האחד עם השני.
"כמובן שנעזרתי ברגישות שלי כדי ליצור סרט על אהבה, זו לא אותה רגישות כמו שהיית יכול למצוא אצל במאי צרפתים, שבסרטים שלהם רואים שני אנשים מתאהבים ונכנסים למיטה. הדרך שלי להציג מפגש בין שני אנשים, שחוו כישלון ומנסים לבנות דבר חדש, היא לעשות זאת באמצעות טקס לגימת תה".
בכלל חשוב לסיסאקו לשנות סטיגמות, קלישאות ותפיסות מקובלות. "איה אומרת 'לא' בחתונה שלה באפריקה ובאותו רגע היא אישה חזקה שמקבלת את ההחלטות שלה. רציתי לנער את הקלישאה של אישה חזקה. היה לי חשוב להראות נשים אפריקאיות בחיפוש אחר החופש, שהן שרוצות לחוות כל מיני סוגים של חוויות".
בדרך כלל אנחנו רואים הגירה מאפריקה למערב, וב"תה שחור" מדובר דווקא בהגירה למזרח.
"לאירופה יש מבט מאוד ברור על עצמה, היא לא מסוגלת לראות את העולם כדבר שנע ומשתנה. אבל בני האדם נבנים ממפגשים אנושים ומפגשים כאלה מתאפשרים היום גם בטריטוריות חדשות כמו אסיה ואפריקה. זו גם הדלות של נקודת המבט של האירופאים, שחושבים שאפריקאים רוצים להגיע לאירופה רק מסיבות כלכליות והם מונעים מהם את רצון הזה.
"אבל בימינו יש שינויים רבים - אפריקאים עוברים לסין ולטורקיה, כי הדלתות באירופה נסגרות. בסין ובטורקיה הם יכולים לסחור ולעסוק בפעילות נוספת. לנו, האפריקאים, היה ניסיון קשה עם המערב, עם אלה שאחראים על הקולוניאליות ואנחנו עניים עקב כך ונעשים עניים עוד יותר. זהו חוסר צדק שעדיין נמשך. טוב שהעולם נעשה מקום גלובלי. אפריקה צריכה להיפתח לאחרים".
במסגרת כתיבת התסריט סיסאקו וזוגתו ביקרו בגואנגג'ואו, עיר נמל בדרום סין הידועה כמרכז תעשייתי, בעיקר של מפעלי אופנה. "אם תיסע לשכונת 'עיר השוקולד' בגואנגג'ואו, תפגוש שם אפריקאים מדברים סינית. אם אדם מסנגל ואדם מקניה ייפגשו בסין, השפה שתתקשר ביניהם תהיה סינית – מאחר שאחד מדבר צרפתית והשני מדבר אנגלית. היכולת של בני האדם לתקשר מעבר למחסום השפה, מעוררת בי סקרנות רבה.
"הדרך בה קאי מכניס בסרט את איה לעולם טקסי הכנת התה, היא הדרך שלו לומר לה שהיא יכולה להתאים את עצמה, שהיא כבר לא איזו מהגרת נחותה מאפריקה בסין. שניהם יודעים שלאן שהם לא ילכו, הם לעולם לא יוכלו להתנתק לגמרי מהחברה ממנה הם הגיעו. החברה היא חזקה הרבה יותר מן היחיד".
אבל עם כל הכבוד לדינמיקה שאתה מדבר עליה, יש עדיין גזענות. אחת הסצנות החזקות ב"תה שחור" מתרחשת בארוחת ערב – האוכל הסיני שניצב במרכז השולחן על מגש מסתובב, נראה טעים מאוד ומעורר תאבון, אבל למעשה אנו נחשפים לגזענות ולחוסר סובלנות כלפי השחורים.
"נכון, זה לא אומר שהסינים פתוחים תמיד לקבל אזרחים אפריקאים. אי קבלת האחר הוא דבר שקיים בכל מקום. בסצנת הארוחה נשמעות הערות גזעניות, הדברים יוצאים החוצה, הם ממש מתפוצצים. קאי ובנו מתעמתים עם הדור הישן ועם תפיסות ישנות, שונות לגמרי מהם. זו הדרך שלי לומר שאסור לנו להגביל את סין לדעות קדומות, כיוון שסין היא עולם בפני עצמו.
"אני אדם אופטימי, ומאמין בבני אדם, ואני מבטא את האופטימיות הזאת, בארוחה, כשהנכד מרים את קולו ויוצא נגד הסבא בעל הדעות הגזעניות, הוא מביא גישה שונה לגמרי. אני מקווה שהנכד מייצג את סין של המחר - כשאתה נפתח אל העולם, מתחיל הרגע בו העולם משתנה. המשמעות של סצנת ארוחת הערב, היא להראות את האפשרות של השינוי הזה".
העלילה מתרחשת אומנם בסין, אבל סיסאקו צילם את "תה שחור" בטאיוואן, האי הסמוך. אחת הסצנות המרהיבות ביופיין מתרחשת במטעי תה קסומים. "רציתי שהדמויות יצאו מהסלון התה ויצאו החוצה, להכניס קצת אוויר טרי לסרט ולהוציא את הגיבורים למטעים".
אגב, אתה איש של תה או שאתה מעדיף בכלל קפה?
"אני שותה גם תה וגם קפה".
איך התמודדת עם האוכל הסיני והטאיוואני? אכלת מאכלים מוזרים ומשונים? לי יצא לאכול בטעות באנים עם בשר חמור בכפר סיני.
"באמת? לא יצא לי לטעום משהו משונה. אני מאוד אוהב את האוכל בסין ובטאיוואן. בכלל, כשאני מגיע למקום חדש, אני מגיע פתוח לגמרי, ואז מקבל הרבה בחזרה".
