אין תחבורה ציבורית זמינה והגיונית לחלק מהבסיסים הכי גדולים בארץ - אם לא התארגנת עם החבר׳ה מהמילואים, יכול להיות שתצטרך לקחת מונית לבסיס, עד כדי כך הגיע המצב. וככה אני, מילואימניק עתיק בעצמי (עוד מעט לשעבר), מוצא את עצמי מסיע בחור צעיר למחנה נחשונים, ומגלה על הצומת שבכניסה לבסיס בוטקה של אוכל.
יש שם למקומות בכניסה לבסיסים, לא אכתוב אותו כאן - שם לא נעים בכלל, ולא מוצדק הפעם. סביח בחזית לא עושק אותך בכלל, אפילו לא בערך, אתה כמעט יכול לשלם כמה שבא לך. ככה בדיוק מאיר אמר לי - שאלתי אותו מה המחיר של מנת סביח, הוא ענה לי, "שלם לי 20 שקל או 25 שקל, שלם לי אחר כך אם אין לך". במיוחד לחיילים מיועד האחר כך, ככה מאיר עובד, זאת השיטה שלו, מחירון לא פוגעני בכלל.
מאיר הוא אדם שאומר שחשוב לחייך בכוח ולברך כל הזמן. התחלתי לחייך יחד איתו, קצת יותר מרוצה מעצמי, אם מישהו מרים לך, לא תעלה?
הגעתי קצת לפני הפתיחה. מאיר היה עדיין עסוק בהכנות בבוטקה הזעיר שלו, מכין את כל מרכיבי הסביח. בין היתר היה שם גם רכיב שמעולם לא חשבתי עליו בתוך סביח, אבל הוא רץ מעולה. נדבר עליו אחר כך. חיכיתי בסבלנות, משכנע את עצמי לא להישבר ולחזור למרכז, ואז הגיע סימן שכולם חוץ ממני הכירו: מאיר הרים את הפרגוד.
עוד אוכל רחוב:
כל רכב שני מלא חיילים עצר על הצומת ליד, והם הצטרפו לתור. הכירו את הסימן. שאלתי את החיילים - על הבוקר סביח? אחד מהם הודיע לי שנמאס להם מהתפריט של הבסיס: גבינה ולחם. עד מתי המטבח הצה"לי לא יככב אפילו מעט. שום דבר לא חדש, תעודת עניות לצה"ל מאז וכנראה לתמיד.
נוצר לו תור לא מבייש בכלל, כמו אצל עובד בגבעתיים, אבל לעובד בגבעתיים אין את הרכיב הסודי שדיברנו עליו קודם -חומוס גרגירים. יחד עם חצילים בחום גבוה מאוד (מאיר לא הספיק לצנן אותם וזה רק לטובה), בצל חי, פטרוזיליה ופלפל ירוק חריף חתוך לעיגולים של כוויה על בטוח. שרף אותי, כמה שזה היה טעים.
אכלתי את מנת הסביח בשני חלקים - חלק ראשון כמעט עד האמצע ליד החיילים, ואחר כך, לקראת הצהריים, ירדתי על שאר המנה עד תום, לא השארתי לה שום סיכוי, זה מילא אותי עד הערב בקלות.
סביח בחזית, המיקום מעניין, המנה מעולה, תיזהרו מהחריף כי הוא אפילו חריף מדי עם הבצל החי. בתאבון לכולם.
