צפו: המונה טועם מבקר במירו: הטעם גן עדן
(צילום: משי בן עמי)
על השלט בחוץ כתוב "מירו" בגדול - מילה אחת חד-משמעית, בלי תיאורים נוספים. אם אתה לא מהאזור, לך תבין מי נגד מי. בחוץ יש שולחנות וכיסאות כלומר כנראה שמדובר במסעדה. אם במקרה הגעתם לאזור התעשייה הקלה במישור אדומים ואחר כך נסעתם ברחוב, אין סיכוי שתדעו או תכירו את מירו בלי שמישהו יוביל אתכם בדיוק לשם.
אם כבר נכנסתם לרחוב אוגדה במישור אדומים, מסעדת מירו לא נמצאת על הרחוב עצמו אלא בתוך אחד המתחמים פנימה. תרשמו בווייז "סריגי ירושלים" ותמצאו את מירו בצמוד למפעל שלהם. זאת הדרך היחידה לדייק עבורכם את המיקום, ככה שלא תטעו בדרך.
עוד ביקורות אוכל רחוב שיכולות לעניין אותך:
פעמיים נסעתי הלוך חזור על הכביש ולא מצאתי את המסעדה של מירו. אתה פותח מסעדה, אתה רוצה שיבואו לקוחות, לפחות תדאג שתהיה על כביש ראשי אזורי או שלפחות יהיה שלט על צד הכביש אבל פה - כלום. מירו כנראה ידע שלא צריך להילחץ, הטעם של האוכל כבר ימשוך לכאן רק את מי שצריך לדעת על המקום ויטריח את עצמו להגיע לאכול כשהוא רעב.
הגעתי למסעדה קצת מוקדם על הבוקר. ההכנות של המטבח הסתיימו ומירו עוד תיבל מאחורי הדלפק כמה סירים על האש ועירבב טעמים. הכיסאות שבכניסה היו מקופלים, אבל דלת הכניסה הייתה פתוחה. הסתכלתי עוד פעם על השעון לבדוק אם כבר אפשר להיכנס למקום - יכול להיות שהם כבר פתחו, ונכנסתי אל תוך ענן של בישולים באוויר עם ריח של סופריטו על ההתחלה.
מאחורי הדלפק היה סיר גדול מדי של תפוחי אדמה פרוסים לפרוסות אחרי שהיו יותר מדי שעות על האש והתבשלו לאט-לאט עד שהגיעו לריח מהביל ומרגיע. זה אותו הריח שהרחתי במחנה יהודה, אצל ההוא היקר מדי, אבל כאן הוא בלי האוונטה של מחנה יהודה ובלי הכאב באזור הארנק. אני הולך לשבוע כאן ועכשיו. הסיר של הסופריטו היה בשולחן מאחורי הדלפק.
על הדלפק, מאחורי הזכוכית, היו סירים עם אוכל אמיתי - עם ריח שלהנאתנו הזכוכית לא מצליחה לעצור מלרחף אל כל חלל המסעדה. על השלט שבתוך המסעדה כתוב "מירו באגט" - בשביל למשוך באמצעות הריח המעולה ולא לאבד אנשים כמוני, שאין להם בהכרח את הזמן לאכול בישיבה. מאחורי הדלפק היה סיר עם קציצות בקר ברוטב עמוק, יען כי הכינו קציצות ובישלו אותן, לא קציצות מטוגנות, אלא קציצות רכות ומלאות טעם.
ביקשתי מהבחור שמאחורי הדלפק להוציא את הקציצות לצילומים, לדלות אותן מהמרק שבו התבשלו להן לשלמות, ישר שאלתי "כמה קציצות נכנסות בפיתה בבקשה?" - אני חייב להישאר מנומס כל הזמן כי ההתלהבות אצלי לפעמים קצת עולה על גדותיה. "׳שלוש קציצות בפיתה", הבחור בדלפק ענה אז שאלתי, "יחד עם הסופריטו בתוך הפיתה הולך במקרה?"׳, והבחור מאחורי הדלפק ענה לי, "סבבה לגמרי, אין בעיה".
לקח לו הבחור פיתה גדולה והתחיל עם תפוח האדמה. ככה הסתובב לו קדימה ואחורה מהדלפק עם הקציצות אל הסיר השטוח של הסופריטו, ממלא את הפיתה עד הקצה שלה, פעם קציצה, פעמיים סופריטו ועוד פעם חוזר חלילה, אמן כן ירבו. הוא הוסיף ושאל, "להוסיף איזה סלט?" ואמרתי "חס וחלילה, שלא יפריע לבשר, קצת חריף מלמעלה למטה לא יזיק וזהו בבקשה". הוא עשה כדבריי והגיש לי את מלאכת המחשבת של מירו ישר אל כף היד.
בכל נגיסה הייתה קציצה וסופריטו לאורך כל הפיתה, עם בשר טרי, לא מלוח בכלל, וסופריטו מעולה ורך כמו תפוח אדמה שבישלו אותו קצת יותר מדי, עם קצוות שנחרכו בקטנה. זה לא עושה רעש בנגיסה בכלל, אבל הטעם - גן עדן. יש לי שיטה איך להתאושש אחרי סופריטו וקציצות - פשוט לנסות מלכתחילה לא לאכול את כל הפיתה, מחיאות כפיים לעצמי - זה לא הצליח לי. אכלתי את כל הפיתה בנגיסות גדולות.
מירו לא חותך פינות אף פעם, המקום קיים כבר מעל לעשר שנים ושאלתי אותו למה הכיסאות עדיין מקופלים בחוץ, הוא הסביר לי שעד שכל המנות הרציניות יותר לא מוכנות הוא לא יכול להתחיל להגיש הכול, וחזר בזריזות פנימה להמשיך לסדר את המנות כמו במסדר. רק מי שמכיר את המקום יודע שעד שהכיסאות לא יורדים, מירו רק מוכר בזריז אוכל בפיתה או בבאגט על המקום.
איזה מזל שלא האמנתי לעצמי ונכנסתי לבדוק מה יש שם. בירכתי את הבן אדם שגילה לי על המקום הזה, הסקרנות שלי יכולה לדעת שובע לפעמים. למצוא אוכל ירושלמי אסלי דווקא כאן בתוך אזור תעשייה ברחוב קטן, שאפילו לא נמצא על הפינה של הרחוב עצמו, זה יותר מסתם מציאה על המפה.
