לך תדע מה תראה על הדרך, הכול יכול להפתיע אותך. במיוחד אחרי שאתה פונה עם נוסע ליישוב נטעים וקצת אחרי הצומת, ליד תחנת מים מקומית, עומד לו בלי להתבייש בכלל קרוון של אוכל רחוב. קרון עגלגל, הלוואי על כולנו, כזה יפה וקצת יוקרתי אפילו.
כבר יצא לי לראות יותר מדי פעמים את הקרוונים העגלגלים האלו ברחבי הארץ, בדרך כלל השתמשו בהם פחות למטרות אוכל רחוב, אלא לסטריט פוד כאילו יוקרתי עלאק. לא הצליחו לעבוד עליי בכלל, כל פעם שראיתי את הקרוונים האלה מרוכזים במקום אחד, אם בתוכניות טלוויזיה או במקום נייח אבל זמני, ישר החלפתי תחנה או שהמשכתי לדרכי. אבל בפעם הזאת, בפאתי ראשון לציון, דווקא אחרי הפנייה לישוב גן רווה, מראה של קרוון אחד יחיד יעניין לי את העין. הבנתי שמדובר בעסק אמיתי ורציני, לא סתם תרגיל פרסומי, יחד עם העובדה שאוטו פיתה נמצא במיקום הכי לא מיקום שאפשר לחשוב עליו.
מודה מראש, תל אביב היא כבר לא מרכז הארץ מבחינתי. עם כל הקושי להיכנס אל תוך העיר, הנתיבים הציבוריים שמרחיקים כל אזרח מן המניין, חסימות של רחובות מרכזיים בכל רחבי העיר לטובת עבודות שאפילו לא התחילו במלוא מרצן ומחירי החניה - תל אביב מאבדת את מקומה כמרכז הקולינרי. יש לפעמים הבלחות רגעיות של מקומות מיוחדים, דגש על יקרים מדי, ואוכל רחוב אין כמעט בכלל. לכן כמעט כל הכתבות שלי הן מחוץ לתל אביב, לפעמים המציאות היא האמת הכי מדויקת.
עוד אוכל רחוב:
מה שמשך לי את העין באוטו פיתה היו הלקוחות שישבו להם ליד הקרוון עם הכיסאות לכיוון התנועה על הכביש, כל אחד ליד השולחן הקטן שלו, ונגסו בכריכים שונים מהמבחר של הדלפק.
האמת היא שבאותו הרגע המקום היה קצת יקר מבחינתי - המחיר בבגט קופץ ל-33 שקל, לך תבין, אז כמיטב המסורת המחושבת שלי הלכתי על המנה הכי זולה בתפריט: חביתת ירק בפיתה ב-25 שקל.
כמובן, רק אחרי ההזמנה התחילו להכין לי את החביתה על הפלאנצ'ה. הצצתי מעל הדלפק הגבוה ומה שהצלחתי לראות זו חביתת ירק גדולה מדי, עם המון בצל וירק, איך היא תיכנס אל תוך הפיתה? היא הייתה יותר גדולה מדף פוליו רגיל, אבל הם הצליחו לקפל את כולה אל תוך הפיתה, אז הוספתי קצת עמבה, בשביל שיהיה טעם של בוקר טוב, יחד עם פלפל שיפקה בשביל הכאב. בסך הכול מנה של חביתת ירק שסוגרת פינה, לא על אם הדרך, אבל קצת ליד, בתיאבון לכולם.
