לפעמים כל מה שצריך לדעת על מסעדה, על האופי שלה, על היומרות שלה, מתחבא בתוך העציצים. כן, דווקא העציצים. האם מסעדה תשקיע בצמחים אמיתיים שנקנו במשתלה יוקרתית, תשקה אותם מדי יום ותגדל אותם בקפדנות, או שתסתפק בדקורציה מלאכותית, צמחים מפלסטיק שהם חיקוי זול מעלי אקספרס. כשנכנסים למסעדה התאילנדית צ׳אטוצ׳אק, קודם כל מה שמכה בך זה הצבע הירוק העז. צמחים מוצבים בכדים במרפסת, עליהם משתרגים מהרצפה עד לתקרה, פרחים לבנים יפהפיים זוקפים את צווארם המלכותי. ואז אתה נוגע בהם ומבין שזה פייק מוחלט. אשליה של טבע תאילנדי בלב אזור תעשייתי בנתניה, כמה עשרות מטרים מהסניף של איקאה.
עוד ביצים עלומות:
או.קיי, אז עוד לפני שקיבלנו תפריט הבנו שזו לא מסעדה ״אותנטית״, המילה הזאת שכולם משתוקקים אליה. והאמת? היא גם לא אמורה להיות. אתה לא מצפה ממסעדה תאילנדית נתנייתית להתקרב לאידיאל הקולינרי, לא של בנגקוק, אפילו לא לשל הטובות שבתאילנדיות בתל אביב. וסליחה אם זה נשמע מתנשא. באמת סליחה.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מה שרק הגביר את חששותינו היה, כרגיל במחוזותינו, השירות הנוראי. המלצר שלנו בדיוק עשה חפיפה למתלמדת שנצמדה אליו כמו גור חתולים חסר אונים. הוא הסביר לה, בקול רם, מדוע לא כדאי להזמין תוספת של אטריות קאנום ג'ין – ״אף פעם אל תמליצי על האטריות האלה. זה מגיע פושר וכולם מחזירים את המנה למטבח״. טו מאץ׳ אינפורמיישן זה כאן. אחר כך הוא בעצמו ננזף לנגד עינינו על ידי האחמ״שית שגערה בו – ״איפה הסינר שלך?״. הלך ולבש סינר ושכח את הקינוח שלנו, והוסיף ועשה גם טעות בחשבון הסופי. קשה להתרגל לכך שמלצרות הפכה ממקצוע רציני לחלטורה של תיכוניסטים.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, למרות צמחי הפלסטיק, למרות השירות הקלולסי, צ׳אטוצ׳אק היא אחלה מסעדה. נכון, לכאן לא מגיעים כדי לחוות את מלוא הספקטרום של המטבח התאילנדי, לעומקו ולרוחבו, וכן, לעיתים הטעמים קצת חלושים. למשל, במנה פשוטה ופופולרית של סלט סום טאם שטעמים חמצמצים השתלטו עליו ודחקו הצידה את החריפוּת האופיינית, ורצועות של פפאיה צפו בתוך שלולית של יותר-מדי-רוטב. אם בסלט פפאיה אתם מפשלים, מה עוד מצפה לנו?
מה שעוד ציפה לנו הוא מטבח תאילנדי יעיל, מספק, מהנה וכיפי של הלהיטים הגדולים שמוכרים לציבור הישראלי מנסיעות לחו״ל, וממסעדות מקומיות בז׳אנר שכבר הכו כאן שורש. צ׳אטוצ׳אק (על שם שוק גדול בבנגקוק), של השפים והבעלים יניר גרין ואנותאי גילור, לא מתברגת בטופ של הטופ אבל עושה עבודה סבירה בהחלט. אחרי סלט הפפאיה הכושל המשכנו ל״טוד מאן קונג״, לביבות שרימפס, שנטחנו למשחה חלקה, צופו בפנקו וטוגנו באופן מושלם, רכות-רכות מבפנים, פריכות מבחוץ. חטיף חמוד מאוד.
אחר כך הזמנו ״נאם טוק״, סלט קר של נתחי סינטה פרוסים וצרובים, מעורבבים בבצל סגול וירוק, קפיר ליים, כוסברה, נענע, רוטב דגים ואורז קלוי. דווקא המנה הספציפית הזאת הייתה הכי קרובה למה שהמקור אמור להיות – כלומר, היא שרפה לנו ת׳אתם יודעים מה. כמו שצריך להיות.
הקאו סוי – מרק קארי אטריות מהאזור הצפוני של תאילנד – היה מבולגן ולא מאוזן: עם נתחי פרגית יבשים, חלב קוקוס, ציר עוף, רוטב דגים, משחת קארי (אני חושד שתעשייתית), מיץ לימון, אטריות מבושלות ופריכות שנדבקו זו לזו, הייתה תחושה שהטעמים לא מתחברים, הכול היה או מתוק מדי או חמוץ מדי או שמנוני מדי או לא חריף מדי או סתם חובבני.
העיקריות, לעומת זאת, היו בליגה משלהן: ״גאי יאנג״ היא מנה של ירך עוף שנצלתה בגריל פחמים והייתה כל כך עסיסית שמיצי המרינדה זלגו ממנה וטינפו את הידיים, ובעצם הזכירו לנו את מה שעומד במרכזו של הרעיון לצלות בשר בגריל - חוויה קדמונית של אכילה מול האש הבוערת, שמעוררת בנו אינסטינקטים פרימיטיביים. האצבעות קורעות את חתיכות העוף ומכניסות לפה מבחר מסחרר של טעמים, מהמתוק, דרך החריף ועד לחרוך. אחת ממנות העוף הטובות שיצא לנו לטעום לאחרונה (ואני מזכיר שמדובר בעוף ישראלי מרוט, רזה וחסר טעם).
לצד זה הזמנו ״פלא מנאו״, דג דניס שלם שאודה ברוטב מיץ לימון, רוטב דגים, צ'ילי ירוק ואדום, כוסברה, סוכר דקלים, ג'ינג'ר כבוש ושום. שוב, ביצוע מושלם. הדג עסיסי מאין כמותו, וכל חתיכה ממנו נטבלת ברוטב שבו הוא אוּדה ונאכלת עם מעט אורז ומניפת טעמים תאילנדים נפרשת למולך, לא בכוח, לא באגרסיביות, אלא בעדינות, כך שהדג יוכל לבוא לידי ביטוי. ואנחנו מדברים על דניס מחקלאות ימית, כן? זה הכי טוב שאפשר לעשות איתו. וזה מצוין.
לקינוח הזמנו בננה רוטי (או לוטי), שעם תועפות שוקולד וחתיכות בננה ואגוזי לוז מסוכרים ושבבי קוקוס וגלידת וניל תעשייתית, לא אמור להיאכל על ידי אנשים שעברו את גיל עשר.
צ׳אטוצ׳אק היא כמו צמח עשוי פלסטיק – נכון, זה לא פיקוס יפהפה שגדל באדמה, אבל זה די קרוב. זה אפילו נראה אותו דבר. אז מה רע?
על קצה המזלג: נכון, צ׳אטוצ׳אק היא לא המסעדה התאילנדית הכי אותנטית ומצטיינת בעולם, אפילו לא בישראל, אבל אם אתם בנתניה, אל תהססו להיכנס. מכינים שם אוכל כיפי ומספק, בלי יותר מדי יומרות.
צ'אטוצ'אק, המלאכה 4, נתניה
