לכל קוסם יש את הרגע הזה במופע שבו הוא כובש את הקהל, והופך אותם מסקפטיים לעדת מאמינים בני מאמינים שמנסים לפצח מה לעזאזל הם ראו עכשיו ואיך למען השם זה קרה. זה יכול להיות שפן שיוצא מכובע, אסיסטנטית מצודדת שנחתכת לשניים, השתחררות מפעימה מתוך מכל מים או ניחוש של הקלף הנכון. אבל כדי לייצר בקרב הקהל את אפקט התדהמה, אין צורך בפעולת היחלצות הרואית של הודיני, בהעלמת מבנים היסטוריים של דיוויד קופרפילד או בקריאת מחשבות של אורן הקטן. לקסם הבא אנחנו בסך הכול צריכים כוסברה.
כתבות נוספות במדור:
הקוסם במטאפורה הזו הוא כל חברת ביוטכנולוגיה שמתמחה בגנומיקה אישית – מחקר שעוסק בחומר התורשתי של יצורים חיים – ומאפשרת ללקוחותיה להעמיק בתכונות תורשתיות, השתלשלות הדורות ומאפיינים בריאותיים. התהליך הוא פשוט: דגימת רוק נשלחת למעבדה, ושם מייצאים את הנתונים בהתאם להרכב הדנ"א הפרטי. בהתאם לציפיות, הממצאים חושפים את צבע העיניים האפשרי, שיעור השורשים האיטלקיים שזורם בדם ותחלואים שכיחים לבעלי הרצף הגנטי - אבל בין תוצאות הבדיקה של חברת 23andMe, למשל, מסתתר נתון משונה במיוחד שעשוי לגרום ללקוחות להשתאות או לפחות להרים גבה: הגילוי המרעיש אם אנחנו אוהבים או שונאים כוסברה. לא אם אנחנו אוהבים מזג אוויר חם או קר. לא אם אנחנו אנשים של ים או של בריכה. לא אם אנחנו בעד או נגד הרפורמה. אם אנחנו אוהבים או שונאים כוסברה. לא שניצל, לא חומוס, לא בצל. כוסברה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הכוסברה, עד כמה שידוע, עדיין לא הובילה את האנושות למלחמת עולם, אבל היא הצליחה לפצל את בית "האח הגדול" באחת העונות לשני מחנות: מצד אחד מחנה אביבית בר זוהר, שנשבעה שהייתה כוסברה בגינה, ומצד שני מחנה מירב ישראל, שטענה שזו הייתה פטרוזיליה. כי כשזה נוגע לכוסברה – אין אמצע. יש מי שאוהב ויש מי ששונא. לכאורה היא הרבה יותר ניטרלית מאחיה ואחיותיה לאדנית התבלינים – הפטרוזיליה, הבזיליקום, המרווה והזעתר – אבל משום מה היא מעוררת הרבה יותר אמוציות. השאלה היא למה.
אם מתבוננים בכוסברה בעיניים רפואיות, המסר הוא חד־משמעי: מומלץ לאהוב אותה. לכוסברה יש יתרונות בריאותיים רבים ומגוונים: היא תורמת לחיזוק הכבד ולשיקומו, מצטיינת בתהליכי ניקוי רעלים מהגוף, מסייעת לאיזון רמת הסוכר בדם ועשירה בנוגדי חמצון, כדוגמת הפיטוכימיקל שידוע ביעילותו להגנה מפני מחלות סרטן, לב וכלי דם. הכוסברה עשירה בוויטמין K, שהכרחי לעיבוד חלבונים שמסייעים בקרישת דם ובתהליך בניית העצמות; בוויטמין C שמסייע לחיזוק המערכת החיסונית ולהאטת תהליך ההזדקנות; ובוויטמין B, לרבות חומצה פולית שתורמת להפחתת מחלות לב וכלי דם ומומלצת לנשים בתקופת הפוריות בשל יכולתה להקטין את הסיכוי למומים מולדים. בעולם מתוקן הכוסברה הייתה אמורה להיות קונצנזוס בכל בית, אבל הסלידה ממנה חזקה מכל רצון וצורך הישרדותיים.
כוסברה, או בשמה העברי גד השדה, היא צמח תבלין שנפוץ במיוחד במטבח האסייתי (במיוחד בסין, הודו, וייטנאם ותאילנד), הלטיני (בעיקר בפרו ומקסיקו) והמזרח-תיכוני (מצרים וישראל). עלי הכוסברה הם מרכיב מבוקש במרקים, בסלטים ובקציצות, זרעי הכוסברה הם חלק עיקרי בתערובות תבלינים כמו קארי, חוואייג' וגאראם מסאלה, ואילו השמן האֶתֶרִי של הכוסברה משמש להעשרת מאפים, שוקולדים, מוצרי טבק ומשקאות חריפים.
צורתו של המן, אותו מזון מקראי שירד על בני ישראל מהשמיים, מתוארת בספר שמות "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש", משום שהוא היה עגול כזרע של כוסברה. זרעי כוסברה בני 8,000 שנים התגלו במערה בישראל, ולפי הממצאים הארכיאולוגיים נעשה בהם שימוש נרחב בתקופת המשנה - למאכל ולתיבול. מקור השם כוסברה הוא ככל הנראה מהודית עתיקה, שם הוא נקרא לפני 7,000 שנים בשם קוסטומבורו לפני שאומץ על ידי השפה הערבית ונודע בשם כוזברה. מאוחר יותר, לפני כ־3,500 שנים, הוא תורבת גם במצרים העתיקה, לפי שרידים ממנו שנמצאו בקברו של תות ענח' אמון. בימי הביניים השתמשו בכוסברה לרקיחת שיקויי אהבה שהפיצו ריח קטורת עדין, וכך גם בעולם הערבי והאסייתי כפי שמתבטא ב"סיפורי אלף לילה ולילה", ומאוחר יותר שימש הגד במרכז אירופה ובמערבה להכנת בשמים וליקרים.
בדרך כלל, למקור האהבה או השנאה הקולינרית יש קשר הדוק לריח או טעם של זיכרון, מקום, חוויה ושיוך תרבותי. ואומנם, שיעור שונאי הכוסברה בקרב בעלי מוצא אירופי או אפריקאי נסק עד 21%, לעומת שיעור שונאי הכוסברה בקרב בעלי מוצא לטיני, מזרח תיכוני או אסייתי שהגיע בשיאו ל־7% בלבד, לפי מחקר של אחת מחברות הביוטכנולוגיה בתחום הגנומיקה.
אז מה, זהו? על זה כל הבלגן? מה, בסך הכול מדובר בעניין תרבותי שאפשר להבין באמצעות קורס מבוא לפסיכולוגיה בגרוש? בסופו של דבר המסקנה, פחות או יותר, היא שבני אדם שגדלו במקום שבו אוכלים כוסברה יאהבו כוסברה, ומי שלא טוב לו יום טוב לו?
ובכן, כן, גם. אבל ממש לא בדיוק.
במקרה של הכוסברה, הגורם ליחס השלילי כלפיה טמון בגנטיקה שלנו. זו הסיבה לכך שחברות הביוטכנולוגיה מנופפים דווקא בה ולא במלאווח, בעראיס או בשווארמה. מחקר שהוביל ד"ר צ'רלס ויסוצקי, מומחה למדעי המוח ממרכז החושים הכימיים מונל בפילדלפיה, בתחילת שנות האלפיים, בחן את היחס לכוסברה בקרב תאומים זהים בעלי מטען גנטי זהה ובקרב תאומים שאינם זהים, שחולקים רק כמחצית מהגנים שלהם, כמו אחים "רגילים". במחקר נמצא כי שיעור התאומים הזהים שהתייחסו לכוסברה באופן זהה היה כ־80%, בעוד שיעור התאומים הלא זהים שהתייחסו לכוסברה באופן זהה עמד על פחות מ־50%. בדיקות הדנ"א העלו כי ישנו קשר ישיר בין הדירוג שנתנו הנבדקים לטעם ולריח של הכוסברה לבין מוטציות נקודתיות בשלושה גנים בגוף האדם. שניים מתוך שלושת הגנים המדוברים קשורים לטעם – הראשון מייצר תחושת מרירות בזמן הטעימה, והשני מאותת למוח על גירויים כימיים שמתפרשים כעקצוץ, גירוד או כאב.
לדברי ויסוצקי, עלה מהבדיקות כי הגורם העיקרי לסלידה מכוסברה הוא לא בהכרח הטעם אלא דווקא הריח. רבים משונאי הכוסברה מייחסים לה ריח סבוני. המקור לאותו ריח הוא אלדהידים, מולקולות שנפוצות בצמחים מסוימים, ואנחנו מסוגלים לנשום ולהריח אותן כשהן מתנדפות באוויר. האף האנושי, שמסוגל להריח לפחות 70 מיליון ריחות שונים, מכיל 6 מיליון קולטני ריח שחשים בריכוזי חומרים שונים ומעבירים את המידע אל פקעת ההרחה, ומשם דרך עצב הריח אל מרכז ההרחה במוח. ההשוואה בין שני סוגי התאומים גילתה מוטציה בגן OR6A2, שתפקידו להעביר למוח את המידע של הרחת אלדהידים. מולקולות האלדהידים הן תרכובת פופולרית בעולם הקוסמטיקה ובמיוחד בתעשיית הבשמים, מכיוון שהם עוברים חמצון עצמי (אוטו־אוקסידציה) כאשר הם באים במגע עם האוויר. המוטציה, למעשה, יוצרת בלבול בפעולת העברת תערובת האלדהידים שמצויים בכוסברה, ומחליפה אותה בתערובת אלדהידים שנמצאת בצמחים שמהם מופקים סבונים ומוצרי קוסמטיקה אחרים.
הגילוי של הגן OR6A2 חותר תחת הנחת היסוד שלפיה טעם הוא חוש נרכש שמושפע מאלמנטים פסיכולוגיים, סביבתיים ותרבותיים – ומבהיר כי אהבה או שנאה לכוסברה לא תלויות באנינות טעם או בהרגלי תזונה, אלא באופן די מובהק הן תולדה של גורמים ביולוגיים וכימיים.
בקיצור, בפעם הבאה שאתם נתקלים בכוסברה בעלת טעם ובעיקר ריח סבוניים, האשימו את עצמכם, את הגנטיקה אבל לא את הטבח.
