בנג'מין היא מסעדה שהתבלבלה לה. היא קוראת לעצמה "מטבח ארצישראלי" ומגישה מנות של ריזוטו וניוקי. זה מה שאכלו בארץ ישראל ההיסטורית לפני קום המדינה? כנראה שלא. וגם לא זכור לי שבתנ"ך היה אזכור כלשהו של סלט קיסר. "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, ואִכְלוּ שַמָה סַלָט קֶיְסָר, וּבוֹ רוֹטֶב עִם הַרְבֶּה אַנְשוֹבִּי".
על גבי התפריט, אגב, כתוב הפסוק "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית, שמן ודבש" מתוך ספר דברים. האם הם מתכוונים לשתי קציצות סמאשבורגר עם גבינה ופטריות מוקפצות? הנה עוד הוכחה, בפעם המיליון, שהשפה איבדה ממשמעותה בעת הזאת, בפוליטיקה כמו בקולינריה. אפשר לומר מה שרוצים, והמציאות? יכולה לקפוץ לנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
ובכל זאת, מה ארצישראלי כאן? קודם כל המיקום. סאלח, פה זה ארץ ישראל (החדשה). במרכז מסחרי בהוד השרון, כשמסביב מסעדות איטלקיות ויפניות, ומעלינו משקיפים רבי קומות חדגוניים, אפרוריים, בשכונת מגורים שנראית כאילו שועתקה מנתניה, קריית אונו או כרמי גת צפון. הכול ממילא נראה אותו דבר. ושווה לדבר מתישהו על ההבדל בין "ארץ" ל"מדינה", ועד כמה התבלבלנו בין השתיים. אבל בואו לא ניכנס לזה עכשיו.
השף דניאל שליט באמת שמשתדל להחדיר קצת תוכן לאותו מושג מופשט שהוא המציא, כשהוא בעצם ניסה לומר, אני מניח, שמדובר באוכל "מקומי". הוא לא יעז להצהיר שמדובר באוכל "פלסטיני" או אפילו "ערבי", למרות שבבנג'מין מגישים ספיחה, אותו מאפה שמאפיין את אזור סוריה הגדולה. כאן הוא מתגלה משום מה כבצק פיצה עבה, ועליו בולונז של בשר טלה טחון עם כמה עלעלים של נענע וזרזיפי טחינה מלמעלה. כן, רחוק מאוד מהספיחה הקלאסית. רחוק כמו שהוד השרון רחוקה מביירות (ואולי הן כבר לא כאלה רחוקות, תודות לשיבושים בווייז).
גם ריזוטו לכאורה מקבל בבנג'מין עדכון ממקומותינו – חתיכות של נקניקיית מרגז מאיכות ירודה, נעדרת טעמים חזקים, מתובלים ופיקנטיים, יותר קרוב ל"מיס לוּסי" מאשר למרגז. הנקניקייה צפה לצד פרוסות קישוא בתוך ריזוטו מימי, עם אורז שבושל יתר על המידה במים ויין לבן. ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, אבל המנה הזאת לגמרי מפדחת.
ומה לגבי הניוקי? ובכן, מבחינת המרקם זו מנה לא רעה. ניוקי רכים ואווריריים. אבל הם משכשכים ב"חמאת זעתר", כנראה במטרה לתת להם את הטאץ׳ ה"ארצישראלי", אך טעמה של החמאה מזכיר את הסבונים האורגניים האלה שמוכרים בבוטיקים יוקרתיים. ביחד עם יין לבן, שום וגבינה בולגרית, נוצר פה רצף טעמים שלא מאפשר לסיים את המנה שבצלחת.
היו גם שתי מנות שלא ניסו יותר מדי: סיגר חתונות, כשמו כן הוא. עלי בצק ממולאים בפרגית קצוצה, עם עשבי תיבול ובהרט, טחינה, סחוג ומשוויה בצד. מילה רעה לא תשמעו ממני על התענוג המפוקפק והשמנוני הזה; המנה השנייה היתה קרודו של ילוטייל. פרוסות הדג הנא הונחו על גבי לבנה, עם קצת אזוב טרי וסומאק, והתוצאה היא סבירה לחלוטין, אבל בהחלט לא משהו לכתוב עליו הביתה. לא מייל, לא מסרון, לא מכתב עם בול.
אולי המנה שהכי מדגימה את הבלבול של בנג'מין היא "קבב חלבּי". אני בכוונה כותב במירכאות. אם היו לי עוד מירכאות, הייתי משתמש גם בהן. במקור מדובר במנה של קציצות בשר שמתבשלות בתוך רוטב עגבניות, עם חופה של בצק פריך שמכסה את הסיר. מנה שהפכה להיות סופר-פופולרית בישראל, בארץ ישראל, בפלסטין, איך שלא תקראו לזה. ובמסעדה בהוד השרון? לקחו חצי ג׳בטה והניחו עליה ארבעה קבבים יבשים, עם טחינה ובצל כבוש. מבולבלים? גם אנחנו.
הקינוחים היו בסיידר. עוגת חלב, לפי בנג'מין, היא סוג של טרס לצ'ס, עם קרם אנגלז, ציפורן והל (מתבליני הארץ הזו). פורטוקולופיטה היא לא רק עוגת תפוזים מדפי פילו עם השם הכי ארוך בעולם, אלא גם המענגת שבהן. כאן, עם כדור גלידת יוגורט ורוטב פטל. שניהם מסוג הקינוחים שאפשר להכין בבית ואף אחד לא ירגיש בהבדל.
בנג'מין באמת שמנסה לחבר חיבורים, לקחת מנות קלאסיות ולשדך להן מרכיבים מקומיים. זה עובד, כפי שניתן להבין, בצורה חלקית בלבד. ככה זה כשממציאים מושגים שאין להם משמעות אופרטיבית בעולם. יש גבול לכמה שאפשר, תסלחו לי, לחרטט. בנוף המסעדנות המקומי, שכל כך מתקשה לתפקד ולשרוד, צריך הרבה יותר מכותרות שאמורות למשוך לקוחות פנימה. במסעדה זו, נדרש חישוב מסלול מחדש. או כמו שכתוב בתנ"ך: "וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה". או משהו כזה.
על קצה המזלג: בנגמ'ין בהוד השרון היא מסעדה "ארצישראלית", אבל תהרגו אותנו, לא הבנו מה זה אומר. ניוקי עם זעתר? ריזוטו עם נקניקיות מרגז? נו טוף. שיהיה.
בנג'מין, סוקולוב 46, הוד השרון
