ושוב איתכם – בר אוכל. וליתר דיוק – בר אוכל בשוק תלפיות בחיפה. איזה כיף לחזור לאחד מאזורי האוכל השוקקים, המתפתחים והאנרגטיים ביותר בישראל. כל כמה רגעים נפתח איזה מקום חדש שעושה חשק. כבר קשה לעקוב. וזה לא שבכולם ניתן למצוא אוכל יוצא מן הכלל, יש גם סתם מקומות חביבים, אבל האווירה הכללית היא של התלהבות והתרחשות וזה מה שחשוב. לפעמים אין סיבה להתמקד בפרטים הקטנים. המאקרו זה מה שחשוב. לא באנו להרוס את המסיבה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורת קודמות של "ביצה עלומה":
בר האוכל יוּדי הוא אחד מהמקומות האלה שבהם האווירה מגיעה לפני האוכל, ואולי אפילו יותר חשובה ממנו. וגם על זה צריך לדבר: ברי האוכל התפשטו בישראל כמו הפטרייה הקטלנית מסדרת הלהיט "האחרונים מבינינו", וכמו בכל מגפה ההתפשטות נעשית באופן מהיר, עקבי וחסר רחמים. ברי האוכל, ואיתם ברי היין, כל כך דומים זה לזה שזה מפחיד. כמו עדר של זומבים שבמקום לנשוך מגישים לך סביצ'ה. ראיתם אחד, ראיתם את כולם? בגדול זו אמירה נכונה. כל ברי האוכל המאושרים דומים זה לזה, ואומללים בדרכם. ויוּדי לא ממש מנסה להתבדל מהאופנה האחרונה. למה להתבדל אם אפשר לעשות בדיוק אותו דבר? בשיא ימי שיגעון היוגורטריות, ישראל הוצפה בדוכנים שמכרו את הלבן-לבן הזה. עכשיו אלה ברי אוכל. מי יודע מה יהיה מחר. בסך הכול התקדמנו. ברי האוכל יודעים להתקין אוכל בסטנדרט סביר, וגם אם זה לא מלהיב, לפחות יש אווירה. אנשים נהנים, שותים יין, אוכלים משהו, זה לא באמת חשוב מה. זה בילוי לא מזיק. לא נאבקים כאן על כוכבי מישלן.
התפריט של יוּדי מצומצם. בערך עשר מנות, מתוכם שלושה סלטים. המנה המעניינת ביותר הייתה פלאפל. אומנם כזה שלתערובת שלו הוסיפו בשר טלה, אבל זה בסך הכול פלאפל. זה אומר משהו, כשהמנה המעניינת ביותר בתפריט היא פלאפל. כשסעדנו במקום המנה נעדרה זמנית, כך הודיעה לנו המלצרית. גם זה אומר משהו.
אם לא פלאפל, שיהיה פיצה. אני תמיד מופתע מחדש מהרמה שאליה הגיעה הפיצה הישראלית. שנים של מסורת איטלקית, חומרי גלם מעולים, ידע רב, והישראלים החצופים האלה פשוט מכינים פיצות מעולות. וגם ביוּדי: פיצה נפוליטנית תפוחת שוליים, מרכז דקיק, רוטב עדין, מעט מוצרלה, פשוט פיצה נהדרת שלא תיארת לעצמך שתוכל לפגוש בבר אוכל חסר יומרות שכזה. הנה כבר נקודת זכות.
ואם נתנו נקודה אחת, בואו ונוריד נקודה שנייה. סביצ'ה בר ים הוא כולו אי הבנה אחת גדולה: הדג נחתך לחתיכות לא סימטריות, מרושלות - קוביות, רצועות ומה לא. לתוכו נקצצות צנוניות, פלפל חריף, נענע, עלי מיזונה ושאלוהים ישמור עלינו, מחית תות. לדג עצמו לא נותר סיכוי. אי אפשר להרגיש אותו. לדעתי הוא ברח מהארץ והקים מושבת גולים בפורטוגל.
פולנטה מכינים כאן מקמח תירס ולא מגרגירי תירס טריים, כפי שנהוג בשנים האחרונות בכל מיני מסעדות כאלה ואחרות, וזו דווקא בחירה ראויה במקרה הזה: מבחינתי מדובר בסגירת מעגל עם הממליגה של מסעדות בעלות אוריינטציה רומנית כמו מעיין הבירה ויונק קפה גלידה שממוקמות ממש ליד, בעיר התחתית. את הממליגה – או הפולנטה, אם ממש תתעקשו – מגישים כאן עם שומר ובצל צלויים בתנור, גילופי פרמזן וטבעות צ'ילי ירוק. פשוט תענוג.
שתי מנות נוספות היו סלט בישבש ודגים מטוגנים. הסלט, וגם זה לא מובן מאליו במציאות חיינו, מתפקע מרוב טריוּת: שומר, אפונה טרייה חלוטה, צנונית, בצל ירוק, נענע וצ'ילי חריף. זה מה שקורה כשאתה פותח מקום בשוק: הירקות עוד זוכרים את האדמה; הדגים המטוגנים – ברבוניות ומליטות – טוגנו באופן סביר, אולי קצת שמנוניים מדי, ויכול היה להיות להם מעט יותר בשר על העצמות, אבל אלה טענות שצריך להפנות לפוסידון אל הים ולא לשף.
לקינוח הזמנו בסבוסה שיש לה קטע מעניין: במקום סולת משתמשים כאן בקמח תירס, ומוסיפים שמנת חמוצה בצד. זה רק אני או שזה עוד רפרנס למטבח הרומני? את סופגניית הפפנאש החליפו בגירסה מזרח-אירופית לבקלאווה. נהדר!
להגיד שעפנו ביוּדי? לא עפנו. להגיד שהתרסקנו? לא התרסקנו. בימים כאלה של הקצנה אידיאולוגית, חברתית ותרבותית, איפה שכולם יודעים בדיוק מהן הדעות שלהם ומביעים אותן בצורה חדה וחותכת ופוצעת, זה בסדר להישאר קצת אמביוולנטי ולרחף באוויר מבלי להכריע. יוּדי היא עוד מקום חביב, נגיש, שאפשר לבלות בו לילה לגמרי סימפטי מבלי לצפות ליותר מדי או להתאכזב. בחיי שאני חושב שזה הרבה כרגע.
על קצה המזלג: גם יוּדי החיפאי הוא חלק ממגפת ברי האוכל שהתפשטה ברחבי ישראל ולא נראה שיש לה סוף. אתם לא תתעופפו באוויר מרוב אקסטזה, ומצד שני – גם לא תצאו מאוכזבים. האמת, גם במקרה הזה, נמצאת איפשהו באמצע.
יוּדי, סירקין 30, חיפה
